אם להתעלם מהפיאסקו הקטן האחר שנאלצתי לקרוא משיקולים זרים, מותו של באני מונרו של ניק קייב (מודן 2009, תרגום: רוני בק) היה ספר מענג לפתוח איתו את העשור החדש. אם לא הספיקו לכם רבים משיריו, הנה הוכחה שניקולס אדוארד קייב הזה יודע גם לכתוב.
באני מונרו הוא איש מכירות של מוצרי קוסמטיקה, העובר מדלת לדלת כשבידו מזוודת דוגמיות ובמכנסיו בוערת אש התמיד. מצד אחד הוא הקטן והנקלה באדם, חולה מין מוטרף הרואה את העולם כמארג שתי וערב של נשים ושל איברי נשים שרק ממתינים לו שיבוא ויגאל אותם, ומצד שני דמותו גדולה מהחיים – מלאה תיאטרליות וחשיבות עצמית עד קצה התלתל שנח על מצחו ומעוצב בכל פעם בצורה אחרת.
מיד בתחילת הספר אשתו, ליבי, מתאבדת ומותירה את התא המשפחתי הקטן שלהם לעמוד על הרגל הרעועה שלו, על החוליה החלשה, על באני מונרו. כן, יחסית למעלליו של באני בעולם המין, ידוע לנו רק על ילד אחד שלו, באני ג'וניור, רך וחכם וטוב ומכמיר לב. באני מונרו ובאני ג'וניור נותרים שניים בעולם, ולא כל כך יודעים מה לעשות זה בזה. באני ג'וניור, המעריץ את אביו עד אין קץ ובטוח שהוא מוצלח ונהדר כל כך, נטוע עם שתי רגליו עמוק בקרקע. הוא קורא כל הזמן באנציקלופדיה שלו ומגלה דרכה את העולם, והוא שיודע שמישהו מבוגר ואחראי צריך לקנות תרופות לעיניים הרגישות שלו ושבעצם הוא צריך להיות בבית הספר כל הזמן הזה. כי באני, שלא יודע מה הוא אמור לעשות ביצור הקטן שהושאר באחריותו, נוטל את באני ג'וניור למעין Road trip לאורך חופה הדרומי של אנגליה בפונטו הקטנה והמלוכלכת ומתחיל לעבור שם-שם ברשימת הלקוחות שלו. לעומת הפארסה המהלכת שהיא אביו, באני ג'וניור מטלטל את הנשמה בגעגועיו לאמו ובאמון שהוא נותן בגבר המשונה הזה, שעונב עניבות שעליהן ארנבים ושמחקה תנועה של אוזניים גדולות כששואלים אותו מה שמו. מרוב שהוא קומי, באני מונרו, קשה לכעוס עליו ועל היצר הזה שהורס כל דבר שהוא נוגע בו.
שניהם, הגדול והקטן, בטוחים שהם רואים את ליבי מתהלכת לה בכתונת הלילה הכתומה שלה. האחד בטוח שהיא רודפת אותו כדי לייסר את מצפונו, והשני מרגיש שיש לה משהו חשוב לומר לו, מסר שהיא רוצה להעביר.
מדלת לדלת באני מונרו הולך ומסתבך בקורי הגיהינום. העניינים מידרדרים במהירות וגם מתוך השכרות התמידית שבה הוא נמצא הוא מבין ששיגעון הגדלות הזה, היותו מתנת האל לנשים, עוד ייגמר רע. וכי מה אפשר לעשות עם ספר שמותה של הדמות מופיע כבר בכותרת? איך אפשר לקרוא כל הזמן את "באני מונרו" בלי לזכור את "מותו של"? לא אאריך כאן בדברים כדי לא לקלקל, ויש מה לקלקל, כי קייב ארג כאן חוויית קריאה שהיא משעשעת ונוגעת ללב כאחד, בשפה עשירה ורגישה לדקויות שעונה על כל הציפיות מיוצר כזה שהחומרים האפלים שממנה מורכבת האנושיות אינם מרתיעים אותו.
ואם כבר בשפה עסקינן, זה המקום להאיר את החוויה שהיא "מותו של באני מונרו" מצד התרגום המעולה שעליו אמונה רוני בק. ניצלתי את היכרותי האינטרנטית עם רוני כדי לשאול אותה כמה שאלות בוערות שעלו בי עם הקריאה, והרי התשובות לפניכם, להנאתכם:

רוני, האם "מותו של באני מונרו" העמיד קשיים מיוחדים בעבודת התרגום?
"השפה היא שחקנית מרכזית אצל ניק קייב, בוודאי בשירים שלו, וכך גם בספר. היא יכולה להיות דיבורית מאוד, סלנגית, יומיומית, ולפעמים לנסוק לגבהים פואטיים יפהפיים. השפה הופכת בידיו לפלסטלינה, הוא מותח את האפשרויות שגלומות בה ומעצב אותה כראות עיניו. כך שבמהלך הקריאה של הספר היה לי ברור שצריך לחרוג מעט מקווי השבלונות שלעתים ניתן לראות בכל תרגום, טוב ככל שיהיה. האתגר היה, אם כך, לנסות להגמיש את העברית שמעצם טבעה היא נוקשה יותר ופחות מתמסרת להטיות שונות. לפעמים הניסיון הוכתר בהצלחה, כמו הפועל forks שהפך ל'מְמַזלג', או הצעירים ה'מבורדסים', ולפעמים לא היתה ברירה אלא לפרק את צירופי והטיות המילים שלו.
"באשר לתרגום שמות אברי המין לעברית, אחת ההתלבטויות שנוצרו היתה לגבי המילה ואגינה. מצד אחד, היא אכן הפכה מוכרת עם 'מונולוגים מהוואגינה', אבל מצד שני חשתי שבעברית עדיין יש לה מין ארומה סטרילית-רפואית. אבל בהיעדר חלופות טובות יותר, ולאחר מספר התלבטויות והתייעצויות הוחלט בסופו של דבר להשאיר כך את הוואגינה, מתוך הכרה שאם לא נתחיל להשתמש בה בהתכנסויות פחות חגיגיות ממשטחי פאפ, היא אכן תישאר סטרילית ולא שמישה". 

כמתרגמת אישה, כיצד הרגשת בעת העבודה על דמות חולה כל כך, הרואה את העולם כמארג שתי וערב של נשים ואיברים ופתחי כניסה ובטוח שכולן מחכות רק לו שיבוא ויגאל אותן? האם סלדת ממנו או מצאת את עצמך משועשעת?
"נדמה לי שההפתעה הגדולה ביותר שציפתה לי עם פרסום הספר, היתה הפליאה שחשו כל מיני קוראים שגילו, להפתעתם שלהם, שמאחורי השם היוניסקסי עומדת אישה, ולא הבינו איך היא יכולה לתרגם ספר כזה. אז אני חייבת לומר שבאופן כללי אני לא נוטה להיעלב מספרים, אלא אם כן הם ממש מזלזלים באינטליגנציה שלי, וזה לא המקרה כאן. נכון שהיחס של הדמות שהיא באני מונרו לנשים היא שוביניסטית ומחפירה, אבל הוא מעוצב באופן כל כך קריקטוריסטי – סלפסטיקי כמעט – עד שלא יכולתי שלא למצוא את עצמי משועשעת ממנו, ורחמיי אפילו נכמרו על האיש האבוד הזה. זו, אגב, גם התגובה הרווחת של דמויות הנשים בספר כלפיו.
"מצד שני, אני חייבת להודות שכן הגעתי לנקודת שבר כלשהי, בסצנה שבה באני נזכר באשתו ליבי, שתפסה אותו בבית מלון עם בחורה שאותה השקה בסם האונס. ברגע הזה אמרתי לעצמי, 'טוב, תמות כבר, תמות כבר, אי אפשר לסבול אותך יותר'. אחרי שהספר יצא, סיפרתי על כך לחברה שקראה אותו, והיא אמרה, 'לא שמת לב? זה הרגע שבו גם ליבי נשברה'. כך שאו שהסוגסטיביות שלי עם הספר הגיעה לרמה גבוהה מדי, או שבאמת מדובר בהתפתחות עלילתית שלנשים כבר קשה לשאת".

האם שקלת להוסיף הערות שוליים מאת המתרגמת במקומות מסוימים, כמו בחלקי השיר Bohemian Rhapsody של Queen שבאני שר כמטורף?
"בספר ישנם כמה ציטוטים/אזכורים מיצירות מוזיקליות מוכרות, אחד מהם הוא באמת מ- Bohemian Rhapsody של קווין, וישנם גם Spinning Around של קיילי מינוג והאלבום
What’s the story) Morning glory) של אואזיס. מעבר לנטייה האישית שלי לא להאכיל את הקוראים בכפית ולהימנע עד כמה שניתן מהערות שוליים, מדובר ביצירות מוכרות מאוד, בוודאי לקוראים שמכירים את ניק קייב ומבינים מעט במוזיקה. כך שההחלטה היתה קודם כול לא לתרגם את המילים, כי אחרת הקוראים לא יזהו את השירים, ושנית, לוותר על הערות שוליים, כי הנה, הם כבר זיהו. מי שלא זיהה תמיד יכול לצאת למסע חיפושים מענג – שמעולם לא היה קל יותר כמו לקוראים של ימינו – ולגלות את קווין ואת קיילי מינוג".

בהיותו של המחבר מוזיקאי שכותב גם את רוב שיריו, האם בשלב כלשהו בעבודה הקשבת למוזיקה שלו, כדי להתחבר למשהו מהטון ומהשפה? ואם כן, האם מצאת קשר לקול של הספר?
"אני מכירה ואוהבת את המוזיקה של ניק קייב כבר מגיל 15, כך ששמחתי מאוד כשהציעו לי לתרגם את הספר הזה. במהלך העבודה מצאתי את עצמי חוזרת לתקליטים הישנים שלו שעליהם גדלתי, אבל גם השלמתי בהנאה כמה יצירות שפספסתי בשנים האחרונות.
נדמה לי – וזו אמירה אינטואיטיבית מאוד, ובוודאי כוללנית – שהפואטיקה המוזיקלית שלו אפלה יותר מזו שמתגלה בספר, שנגוע ברגעים קומיים לא מעטים. אבל כן זיהיתי מיני קווי דמיון ומוטיבים משותפים לשני 'סוגי' הכתיבה, בעיקר לדיסק האחרון שלו, !!!Dig, Lazarus, Dig, שם חלק מהשירים, לתחושתי, היו אפופים באותה אווירה פסיכדלית שלא מהעולם הזה, אבל גם כזו שנגועה בעצב עמוק ובאובדן, שאפשר לחוש בה גם לקראת סוף הספר. הנה אחד מהשירים האהובים עלי בדיסק הזה, שאולי מנצנץ לפרקים את הדמיון הזה:
http://www.youtube.com/watch?v=A7aP8_hUFIc

האם בתהליך העבודה היה קשר כלשהו עם המחבר?
לצערי הרב, לא. בשלב כלשהו כן הייתי בקשר עם פרנסיס ביקמור, עורך הספר בהוצאת 'קנונגייט' בסקוטלנד, ודיברנו על סוף הרומן, ועל הדרך הטובה ביותר למצוא את הכוונון העדין של המראות שבאני ג'וניור – שהוא אולי אחת הדמויות מכמירות הלב ביותר שבהן פגשתי – רואה סביבו ברגע דרמטי מאוד בחייו.
"אבל ניק קייב כן התערב בשלב כלשהו. עוד בטרם פורסם באנגליה תורגם הספר בו זמנית בכל רחבי העולם, על מנת שיהיה מוכן להשקה בינלאומית. ככל הנראה מתרגמים אחדים נתקלו בבעיה כאשר היה עליהם להתמודד עם בדיחה גסה וקשה עד מאוד לתרגום, משום משחקי המילים שבה. אני עצמי שברתי את הראש איתה במשך כמה ימים, בעזרתם האדיבה של כמה מחבריי המתרגמים, עד שהצלחנו להגיע לנוסחה עברית מתקבלת על הדעת. כמה ימים לאחר מכן קיבלתי מייל מההוצאה בחו"ל, שלפיה הם הבינו שהבדיחה כמעט בלתי ניתנת לתרגום, ולכן קייב כתב בדיחה אחרת, נטולת משחקי מילים, שבה אנו רשאים להשתמש. אז למרות ההשקעה הרבה בבדיחה הראשונה, העדפתי להשתמש בזו החדשה, משום שהיתה פשוטה יותר וזרמה ביתר קלות עם הטקסט. וכך, לצערו או לשמחתו של הקורא העברי, נחסכה ממנו בדיחה שערבבה איבר מין מסוים עם סלט חצילים".