ביקורת ספרים מתורגמים »

[24 אוקטובר 2015 | תגובה אחת ]

konstlazya_front(1)אם הקשבתם למילה שאמרתי בכמעט שש השנים האחרונות, תקראו את הספר הזה. אם מימשתם פעם המלצה שלי ושמחתם על הרגע – אתם תקראו את הספר הזה. אתם תתעלמו מהשם ההיפסטרי שלו, קונסטלציה של תופעות חיוניות (כנרת זמורה ביתן 2015, תרגום: שאול לוין), ותגידו "לא נורא" כשתראו את העטיפה המד"ב/LSD/ואן גוכית שלו ורק תרצו להגיד אחר כך לאנתוני מארה שהוא גאון.

כי תקראו את הספר הזה. ואז גם תגלו שהעטיפה לקוחה מציור של אמן בגרוזני, ודברים יתבהרו קצת יותר.

כי בין שם הספר לעטיפה שלו ישנו טקסט שמשלב בצורה פנומנולית תוכן וצורה, אסתטיקה ספרותית מרגשת באמת, רבת יופי, שכמו הספרים הטובים באמת פותחת צוהר חד-פעמי אל פרק בהיסטוריה שרובנו לא מכירים באמת. ובין כלי הנשק, החיילים, האינטרסים וקטועי האיברים בשל הפצצות – הוא מלקט אחד-אחד את בני האדם שבהם ומעניק להם קול.

חמישה ימים בצ'צ'ניה שהם מסע שלם על פני עשור ובעצם חיים שלמים, במורכבות ספרותית בלתי נתפסת לפעמים, נסיעה בזמן קדימה ואחורה, פנימה והחוצה, בשילוב נדיר של קור רוח קורט-ונגוטי עם חמלה בלתי תתואר, והומור נפלא. הרבה הומור. אז אתם תקראו את הספר הזה, ובהתחלה תגידו לעצמכם, מה לי ולצ'צ'נים האלה? מה לי ולמלחמה רחוקה בין הפדרלים הרוסים לעלובי החיים האלה בכפר הנידח, לפליטים, למורדים? יש לנו מספיק סכינים משלנו, תאמרו. ואולי כל אלה קרובים יותר לביתנו משנדמה, רלוונטיים יותר לחיים שלנו, כמו כל מלחמה והרג ושנאה, מאשר מישהו יכול לתפוס. המשך…

ביקורת ספרי מקור »

[31 אוגוסט 2015 | 4 תגובות ]

השלישיהלך הרוח הבסיסי מתחת לקורות העץ של 31 באוגוסט מתאימות כנראה הרבה יותר לספר שאני קוראת עכשיו מאשר לספר שאני הולכת להמליץ עליו, אבל איכשהו ממילא תמיד הכל מתחבר. במיוחד עכשיו.

כבר כתבתי כמה פעמים שאני לא מתחברת לספרים של היסטוריה חלופית (סלח לי, מייקל שייבון. סלח לי, פיליפ רות), ועל מד"ב אין מה לדבר בכלל, אז אני חייבת לומר שלא ציפיתי לצלוח גם את השלישי של ישי שריד (עם עובד 2015), שהוא גם ספרו השלישי. הספר הזה הוא מתנת חג הכרחית במקום עוד פיירקס שיידחף לארון, במקום צנצנת דבש אבוקדו. הוא ספר חובה חשוב לכל מי שחרד, לכל מי שמסתכל סביב ומתקשה להירדם אחר כך, לכל מי שלא בטוח ממה יש לדאוג יותר – מהפנים או מהחוץ. כדאי שתקראו אותו, כדאי שתיתנו לאחרים לקרוא אותו.

הימים הם אב עד יום הכיפורים, אך המסע בזיכרון הדברים שמשרטט הנסיך יהונתן בכלאו ביפו לוקח אותנו אחורה-אחורה, אל 23 שנים מרהיבות של ממלכת יהודה האחרונה. עלייתה אחרי הפצצה הגרעינית שהשמידה את ערי החוף החילוניות – ונפילתה המיוסרת בידי העמלקים בגלל שברים פנימיים שאין לאחות. בית המקדש השלישי ושלטון הדת שינו כמובן לחלוטין את המקום, ושריד משרטט זאת ביד מוכשרת ומעוררת חלחלה כאחד. הכוהן הגדול, עבודת הקורבנות על ייסורי המוות שבה, הסנהדרין – כל אלה חוזרים לחיים בצורה בלתי נתפסת כמעט אבל אמינה כל כך שהגוש מטפס לגרון ומסרב להחליק. המשך…

ביקורת ספרי מקור »

[23 יולי 2015 | אין תגובות ]

חשיבה חדה

באחד השיעורים הראשונים בשנה הראשונה ללימודי תקשורת המונים, כל כך מזמן שמביך להודות, שמעתי את הסיפור של נשיונל ג'יאוגרפיק. לא הכרתי אותו עד אז, מן הסתם, והוא היה מסר ברור וחד לכל מה שעתיד היה לבוא לאחר מכן בלימודים, בעבודה בתחום בכלי תקשורת וגם בכתיבה שלי עצמי.

הסיפור הוא כזה: בפברואר 1982 פורסם גיליון 161 של המגזין, כשבמסגרת הצהובה שהפכה לאייקון הופיעו הפירמידות במצרים כשבקדמתן שלושה גמלים על רוכביהם. שער נהדר ממש, קומפוזיציה מצוינת – ומזויפת לחלוטין. לא חשבתם שירחון כמו הנשיונל יעבוד עליכם, נכון? הוא הרי מביא כתבות אינפורמטיביות עמוסות עובדות בדוקות היטב וצילומים אותנטיים ממחוזות שלא תגיעו אליהם לעולם. אז ככה, רק הפוך. אין שום נקודת מבט שממנה אפשר לצפות כך בשתי הפירמידות שצולמו, כשאין דבר שמסתיר אותן מקדימה וכשהן נכנסות יפה כל כך בפריים האנכי של המגזין. אז כמו שהעלו את האבנים הכבדות למעלה, מה הבעיה להזיז את הפירמידות קצת ולקרב אותן זו לזו? גם המעצבים הגרפיים המוכשרים של הנשיונל חשבו כך, וצמצמו את המרחק ביניהן כדי להפיק תמונת שער מצוינת. תמונת אשליה.

אני מספרת את כל הסיפור הזה כדי להתחיל בכלל ממקום אחר: אם יש פרויקט שהשקעתי בו בשמחה בהדסטארט לצד עוד 544 אנשים כמוני (טוב, חלקם בכל זאת תרמו 1,000 שקל), הרי זה חשיבה חדה – בין מציאות לאשליה של גלעד דיאמנט, הכותב את הבלוג המעולה הנושא אותו שם. בנובמבר 2013 התארח גלעד כאן ברפובליקה, ואמר, בין השאר, את הדברים הבאים: המשך…

ביקורת ספרי מקור, ביקורת ספרים מתורגמים »

[5 יולי 2015 | אין תגובות ]

כנפיים שחורות למלאך שליראשון בבוקר, אין זמן וחם, אבל הספרים של זיקית כידוע נכנסים בדיוק בתפר, למשל בערב שבו הצלחתם בכל זאת לא למות על הספה בשעה 20:05. כבר במשפט הראשון בגב הספר של כנפיים שחורות למלאך שלי לאליוט צ'ייז (זיקית 2015, תרגום מאנגלית: עודד וולקשטיין) משווים אותו לספר אחר, האדון שנפל לים, שהפיל גם אותי מהרגליים לפני שנתיים (הם טוענים שהיה זה לפני שנה, מוזר). האפקט לא זהה מבחינתי, אבל עדיין מדובר בספר מצוין, כתוב היטב ובמובנים מסוימים אפילו מבדר. מספיק לימים קשים אלו, לא?

טים הוא אסיר אמריקני משוחרר, שבמקום להבעיר אש תחת סיר ה"חזרה למוטב" הוא מטפח את התוכנית המושלמת "להביא את המכה", הפשע המושלם שיהפוך אותו לעשיר לתמיד – שוד של משאית כספים משוריינת והעלמתה לנצח. הוא לא לבד בעניין, ובשלב מוקדם מצטרפת אליו וירג'יניה, זונה עייפה ויפהפייה שבעבר הייתה קשורה בלקוחות העשירים ביותר בניו יורק ומאז נמצאת בדרכים, מסיבותיה שלה. השניים מנהלים יחסי אהבה-שנאה, בין אמון מחוסר ברירה לבין חשדנות עמוקה ועוינות. כל עוד רוב הזמן האינטרסים השונים שלהם חופפים, הם נשארים יחד ומוכווני מטרה – כסף.

אין כאן שושלות פשע, מאפיה והמון הריגות מזעזעות, רק רומאן-פשע-זעיר על רקע אמריקנה של השוליים. צ'ייז כותב ללא דופי, ויוצר גיבור רהוט ואינטליגנטי עד כדי כך שלעתים נראה גדול אפילו על נסיבות חייו. הוא מאופק ומחושב היטב רוב הזמן, אבל לאט-לאט מחלחלת וירג'יניה אל עורקיו והשניים נכרכים זה בזה עד שכל התקדמות לבד בדרך הופכת בלתי אפשרית. חירות, כסף, אהבה, מוסר, אלימות – הכל כאן בלי פירוטכניקה ודרמות מטורפות, בכתיבה מדויקת ואנושית גם (ואולי במיוחד) כשהיא חוצה בצעדים קלילים את גבולות הנורמטיביות. מומלץ מאוד. המשך…

ביקורת ספרי מקור, ביקורת ספרים מתורגמים »

[22 יוני 2015 | אין תגובות ]

זה יהיה פוסט קצר, אחרת הוא ימשיך להידחות ואולי לא יהיה בכלל, וחבל עליכם, לא?

אני מחבבת רומאנים גרפיים, בעיקר כי הם לא חומר הקריאה הטבעי בשבילי, כי הם קצת זרים ומגניבים בנוף המו"לות הישראלי בכלל וכי אפשר (ובעצם, אי אפשר שלא) לסיים אותם בשעה אחת. אני לא יודעת כמה מכר ואלס עם באשיר שיצא ב"כנרת זמורה ביתן" ב-2009, אחרי ההיסטריה הקולנועית המוצדקת, אבל הדרך לחיבור עם אימת המלחמה נסללה וכמה שנים מאוחר יותר עושה זאת שוב רומאן חדש, באומץ. גם הנכס של רותו מודן אפשר סוף סוף לעסוק בנושאים רציניים בקומיקס, כך שהסוגיה הזאת פתורה מבחינתי בכל היבט ולא אתעכב עליה.

בקרב ובשביבקרב ובשבי (עם עובד 2015) הוא רומאן גרפי המתאר את זיכרונותיו של יצחק נגרקר ממלחמת יום הכיפורים, טען-קשר פשוט בחיל השריון שנפל בשבי הסורים ברמת הגולן והאמין במשך זמן רב שהוא אחראי למותם של כמה מחבריו הטובים במלחמה. אלעד שובל, בעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית, כתב את הטקסט ודותן גולדווסר, בוגר המחלקה לאנימציה בבצלאל, צייר את הקומיקס.

אין שום דבר צבעוני ברומאן הזה. הרבה אפורים, חומים, בז', ובכל זאת מפעם בו העורק החי של הסיפור, של המלחמה, ושואב אותנו פנימה גם אחרי יותר מארבעים שנה. גולדווסר מקפיד להשתמש באמצעי הבעה מדודים, מאופקים, אולי כניגוד לדברים הבלתי נתפסים שאנשים צעירים עוברים בציר ה"עלילה", אם אפשר לקרוא כך למלחמה שהיא אמיתית כל כך עבורנו. נראה כאילו גולדווסר השתמש בעיבוד תצלומים כדי ליצור את הדמויות או את הסיטואציות, ולטעמי הדבר מקהה מעט את האפיון של כל דמות ודמות, עד כי לעתים קשה להבדיל ביניהן. המשך…

(RSS) פוסטים | (RSS) תגובות | תבנית: Arthemia | התאמה לעברית: We CMS | לוגו: מיכל אריאלי