~~למי שלא יכול להתאפק: המתנות לקוראים מתחילות באמצע הפוסט, גללו את נאום האוסקר הנרגש שלי והגיעו למנה העיקרית~~

וואו, עברה עוד שנה. השנה השנייה לקיומה של הרפובליקה הספרותית. ההתרגשות והראשוניות של כל פוסט שנכתב בשנה הראשונה עדיין לא חלפו, אבל בהחלט אפשר לומר שלפעוט הזה יש כבר אופי וחיים משלו, ולפעמים גם הוא יוצא במפגן terrible two. כן, היו תקופות השנה שבהן התקשיתי לכתוב, העייפות הרסה כל חלקה טובה ותועפות הקפה השחור הספיקו כדי למלא את מכסת התפקוד היומיומי וזהו בערך. גם את לוח האירועים נאלצתי להפסיק לעדכן לפני כחצי שנה – פשוט לא עמדתי בקצב.

אבל בשנה הזו היו גם הרבה פוסטים אהובים ומשמחים, כמו הדיון המרתק שהתקיים בפוסט ובתגובות על הלגיטימיות של הוצאות הספרים להצטרף למאבק החברתי ששטף אותנו בקיץ האחרון, הפוסט שפורסם רק השבוע על ספריות עירוניות זעירות, על עמוד הרפובליקה באתר פינטרסט, צרויה שלו על הגשר ועוד ועוד. מרגש אותי לדפדף אחורה ולגלות פוסטים שכבר הספקתי כמעט לשכוח.

היו אורחים נעימים שפתחו לנו דלת לעולם המרתק שלהם, כמו טל ניצן שדיברה על סטיינבק, תמר פלג מהספרייה החדשה ורוני גלבפיש שדיברו כאמור על מחאת רוטשילד ברשת, ואבי דבאח שיוצר מחוות וידאו לספרים אהובים. (המשך…)

כשכתבתי כמעט לפני שנתיים על הספרייה העירונית הקטנה ביותר בעולם, לא ידעתי כמה מהר אגזול ממנה את התואר הזה. ספרייה בתא טלפון ציבורי זה טוב ויפה – אבל האם זה יכול להתחרות בספרייה בשובך יונים, בתיבת דואר או במלונה של כלב? ממ? מסתבר שיש המון, פשוט המון פרויקטים מקסימים ברחבי העולם שמביאים את הספרים אל המרחב הציבורי בחינם.

ראינו איך היא משרתת את מחאת וול סטריט בארצות הברית, ראיתי ספרייה שנבנתה בתוך אוטובוס בבולגריה (אני עוד עובדת על להביא את התמונות באישור), והגרדיאן סיפר על הצעה לאפשר החלפת ספרים בטיוב באולימפיאדת לונדון הקרובה. הספריות העירוניות הזעירות שנתקלתי בהן בשיטוטיי ברשת ממוקמות לרוב בקהילות קטנות, אבל לא רק, וכולן רואות ערך עצום בספרים נגישים וחינמיים להשאלה. אני לא יכולה להתחיל לתאר עד כמה ספרייה עירונית היא מוסד חשוב והכרחי בעיניי, חלק מזיכרונות הילדות שלי – ודלת חיונית לאוריינות, ללמידה על העולם, לרכישת היכולת לדחות סיפוקים וגם לאסקפיזם שהוא לא בני הזוג קפרא עבור אוכלוסיות שאינן מסוגלות לרכוש "אבא במאה". (המשך…)

נשימה עמוקה, ואנחה. היו לי הרבה התחלות לפוסט הזה. הייתה את זו שבה המהנדס שואל "אבל למה את עושה את זה לעצמך?", אחרי שבחרתי בספר "הדרך אליך" של קרנית גולדווסר (ידיעות ספרים 2011) כמתנת יום ההולדת שמגיעה לי מהמערכת בעבודה. איך אני אמורה להתמודד עם ספר כזה? עם הלב שיימעך וייסחט, עם הפחד? בחירה משונה כמתנה, אני מודה.

והייתה גם הפתיחה שבה אני קוראת את הספר בזמן שהטלוויזיה מתערבבת עם המציאות, והפוליטיקה כרוכה בדמויות שכבר מוכרות מהמסך – יאיר לפיד מודיע שהוא נכנס לעניינים, נועם שליט יתמודד על מקום ברשימת העבודה, ושמה של קרנית גולדווסר, אלמנתו של אודי גולדווסר ז"ל, מוזכרת ברולטת השמות של תנועתו החדשה (האומנם?) של אותו לפיד.

פתיחה שלישית. בימים שבהם כל המדינה עוקבת אחרי כל תנועת יד וזווית כובע המצחייה של גלעד שליט, כשכולם רק רוצים לדעת מה קורה בפנים, בתוך הבית הפרטי של אביבה ונועם שליט, פותחת גולדווסר דלת אל מה שהתרחש בשנים שבהן נאבקה להשבת בעלה, חי או מת, משבי חיזבאללה, ונותנת לנו להציץ לכאב, לחרדות, לאנשים שהיו ולאנשים שאכזבו.

התעייפתם? יש גם פתיחה רביעית. שבה אני מכריזה שאי אפשר לכתוב ביקורת על הספר של קרנית גולדווסר. אי אפשר לכתוב ביקורת על מה שהוא תיעוד קורע לב, כן ולופת, כשהאישי-האישי הזה הוא למעשה בלתי שפיט. (המשך…)

על הכריכה הקדמית כתוב "מושלם". בגב הספר כתוב פעמיים: "מושלם". אסתי סגל, שאני מעריכה עד מאוד, כתבה על "סטונר" לג'ון ויליאמס (ידיעות ספרים 2011, תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר) שכל סופרלטיב יחטא לאופיו של הספר, עמיחי שלו השתדל בכל כוחו לכתוב דברים טובים (שהרי באחרית הדבר כתוב שוויליאמס הוא סופר לסופרים, אז מי יעז לא להבין את גדולתו?) ואמר ש"יש משהו באווירה שלו ובדרך הפואטית שלו, שמותירים בקורא איזו אפרוריות מתוקה לצד פסימיות גורפת. הקצב שלו לא מהיר מדי ולא צעקני [...] יש בו משהו ממכר, איזו כנות מינימליסטית דייקנית", ומ' אמרה – כשהושיטה לי אותו כמתנה ליום ההולדת – שהוא "ספר טוב".

ואלה הדברים שמנעו ממני לסגור את הספר בעמוד 30, או 50, או 100. למרות שהשתוקקתי.

כי אמרו שהוא מושלם, והייתי צריכה לראות את זה. הייתי צריכה לקרוא את זה. (המשך…)