ראשי » ביקורת ספרי מקור

ילדה שקופה: "אנשי פינות" של אסתי ג. חיים

965681

אומר את זה כך: אסתי ג. חיים לא מספרת ב"אנשי פינות" (כנרת זמורה ביתן 2013) סיפור שטרם סופר – אבל היא עושה זאת מעולה. לא ברור לי עד הסוף למה, אבל זה הספר הראשון שלה שיצא לי לקרוא, עוול שבהחלט יתוקן בזמן הקרוב. הכתיבה שלה סוחפת כל כך, שובה כל כך באסתטיקה הספרותית שלה וברגישות שלה לסביבה, עד שפשוט רוצים עוד ועוד.

"אנשי פינות", שפרק ראשון ממנו אפשר לקרוא כאן, מחזיר אותנו ל-1969, לבית ניצולי שואה "טיפוסי", יוצאי הונגריה רדופי סיוטים ומשוללי שינה, שבו גדלים גם דבורי שטרן ואחיה הקטן ומתמודדים עם העבר המושתק ועם ההווה הכואב של משפחה מרוסקת ולמודת סבל. האמא חולה במה שמצטייר במהרה כמו מאניה-דיפרסיה, האב נעדר רוב הזמן (עבודה/"מילואים") וכשהוא כבר נמצא מתקשה לכבוש את כעסו על החיים שנקלע-נכלא לתוכם, הסב הקשיש לכוד בזיכרונות מלחמה של עצמו – ועל כל אלה מנצחת ביד רמה וקשה במיוחד הסבתא, שממלאת את מקום האם הלא-מתפקדת ומגדלת את הילדים בדבר הקרוב ביותר לנורמליות שהיא מסוגלת לייצר.

אל הקלחת הזאת מוטלת בלילה אחד אחותה הקטנה של הסבתא, אסתר-נייני, צעירה יפהפייה שנשארה בהונגריה וחצתה בדרך פלאית את מסך הברזל. מהרגע שבו היא נוקשת על דלת המשפחה הטרופה היא הופכת לסמן אדיר של חיים ושל אופטימיות. היא מביאה איתה אל הבית משב רוח מרענן ונדרש ביותר שנרקח מחומרים חדשים כמעט עבור דבורי: צחוק, שמחה, מוזיקה, בגדים, כסף שלא ברור מה מקורו אך הוא מומטר עליה בנדיבות.

אסתר-נייני מערבלת את המשפחה הקטנה, מעמתת את המבוגרים בה עם צורת החיים הספרטנית והקשה שבה הם דבקים ומלהיבה את הילדים. במיוחד ניצתים החיים מחדש בדבורי, ילדה שקופה שאיש אינו רואה, ילדה שחלמה לקבל בובת ברבי אמיתית ופתאום זכתה בברבי אנושית ענקית, במלכה זוהרת – וכל הילדים שלעגו לה תמיד יכולים רק לקנא בה על הימצאותה של דודה קסומה שכזאת בביתה. לצד זה, בואה של אסתר מציף גם סודות קשים מימי המלחמה, כאלה שאסור בשום פנים ואופן לדון בהם מול הילדים אך גם כאלה שהשפיעו באופן נחרץ על הדינמיקה המשפחתית. איך ניצלה שם אסתר-נייני? מדוע יכלה לעזור לאחרים ולא למשפחתה? מה השאירה בבודפשט כעירבון לחזרתה להונגריה? דבורי מנסה להרכיב שברי משפטים לפיצוח השאלות, אך תשובות אין.

השם "אנשי פינות" נועד לתת קול בספר לדמויות שכביכול אינן מושמעו, כפי שנטען בגב הספר. לטעמי, הן אולי לא נכנסו לספרי ההיסטוריה המאז'וריים אבל הן בהחלט לחם חוקה של הספרות העברית ביותר משישים השנים האחרונות, והן תופסות בה נפח ניכר. דור ראשון, דור שני ואפילו דור שלישי הם אורחי קבע בספרות העברית והמשפט שעמו פתחתי את הפוסט מכוון לכך.

המהלכים העלילתיים לא יפילו אף אחד מהכיסא וגם את הכיוונים האפשריים שאליהם פונה סודה של אסתר-נייני לא קשה מאוד לנחש, אבל כוחו של הספר הוא בזכוכית המגדלת הרגשית שמעמידה אסתי ג. חיים וביכולת המדהימה שלה לדייק במילותיה את הנימים הזעירים ביותר של הנפש, של המרקם המשפחתי הסבוך, של כאבי לב ילדיים שאין להם מרפא. פעם אחר פעם היא מצליחה לגעת בנקודות הכואבות ביותר בצורה היפה ביותר, להכאיב ללב בחיטוט בפצע אבל לגרום לו לרצות עוד – והרי זה מפצה לא מעט על כל פיתול עלילתי חסר.

לעמוד הפייסבוק של הרפובליקה הספרותית

5 תגובות »

  • חמדה כתב:

    קול שחשוב להשמיע.
    נכנס רשמית לרשימת הקריאה שלי.
    תודה!
    המשך נעים.

    [Reply]

  • אילנה וייזר-סנש כתב:

    אני מסכימה עדנה.
    כדאי לעקוב אחרי היצירה של אסתי . חיים,
    קול שמדבר כאב בדרך הכי רגישה ומדויקת.

    [Reply]

  • ביקורת ספרים: אנשי פינות/ אסתי ג. חיים | קורא בספרים כתב:

    [...] עדנה אברמסון, הרפובליקה הספרותית [...]

  • לאה פוקס כתב:

    למרות נושא שלכאורה חבוט בספרות העברית, השואה, הרומן "אנשי פינות" מקנה לו מקום חדש ומרכזי. העיסוק המרובה בשואה מנסה לפענח אותה מהיבטים שונים (היסטוריים, סוציולוגיים, פסיכולוגיים, רפואיים, מוסריים, משפטיים ועוד), אך
    הספרות מעניקה לו חיי אלמוות. דווקא זו הכתובה בידי בני הדור השני והשלישי מראה יותר מכל, את הצלקות חסרות המרפא שקועקעו בנפשם מלידתם, וכתוצאה – את הזרמים השונים בתרבות הישראלית, לטוב ולרע, שניזונים מצלקות אלה. אנשי פינות אינו מתאר זוועות, אלא מנסה לדבוק בחיים למרות הזיכרונות. הקרע הבלתי ניתן לאיחוי בין השניים הוא למעשה המוטו של ספר זה. לא לחינם מזכירה אסתי ג. חיים את אלבר קאמי, האקזיסטנציאליסט הנודע, שבלעדי תורתו לא היה, לדעתי, נכתב הרומן.
    העובדות מדברות בשם עצמן, אך הספרות מגלה את היכולת לא רק לשרוד, אלא גם להמשיך ולהילחם על חלקת החיים הקטנה של כל אחד מהכותבים (לדוגמה פרימו לוי, אידה פינק ואפלפלד ממקור ראשון, ומולם – דוד גרוסמן, סביון ליברכט, אתגר קרת, אסתי חיים וליזי דורון ממקומות אחרים, רובם כבני דור שני). חיפוש המשמעות, לפי ויקטור פרנקל, מוצא את ביטויו בצורה המדויקת ועם זאת – האסתטית והמעודנת ב"אנשי פינות" וכוחו מתבטא דווקא באי אמירת הכול, או כנאמר ב"להשאיר" מאת טנאי "לא לומר את הכול…גם אלוהים מספר רק שמש, ירח וכוכבים ומשאיר יקומים מעבר למכאובי הדעת…".

    [Reply]

הוספת תגובה

הוסף את תגובתך למטה או שלח טראקבק מאתרך. תוכל גם להרשם לעדכון על התגובות באמצעות RSS.