ראשי » ביקורת ספרי מקור

בארבעה קולות: על "דושינקא, נשמה"

עטיפת הספר

אני בטוחה שפיסת המידע הבאה תכה אתכם בתדהמה: לא קל לקרוא עם תינוק טרי וריחני בבית. נפלתם מהכיסא, נכון? ובכן, "דושינקא, נשמה" של איריס אליה-כהן היה שווה את המאמץ, את פינוי הדקות הספורות (ולפעמים השניות) לטובת הקריאה עד שעוד מישהו בגובה מטר ומטה ידרוש ממני משהו, יבכה, ירצה לאכול, יהיה חייב לספר לי משהו חשוב או רק שאשים לו עוד פרק של סמי הכבאי. העייפות, סף הסבלנות הנעלם והאחוז הגבוה מדי של קפה שחור בעורקים – לאט-לאט, עמוד אחרי העמוד, הספר יכול לכל אלו.

התייחסתי לספר במה שהפך להיות פוסט פופולרי ורווי-לייקים במיוחד, ובו ראיינתי את המוזיקאי רועי סלמן על "פרויקט דושינקא", המיזם המוזיקלי שמלווה את הפרוזה הנפלאה של אליה-כהן. בפוסט הזה אמר סלמן ש"איריס היא מספרת מעולה", והוא צודק לגמרי. אליה-כהן מספרת סיפור בארבעה קולות – הדס, דימה, חנה ורחמים – שנמתח על פני כמה מדינות שונות מאוד – ישראל, אוקראינה ומרוקו. ארבעת הקולות אינם שווי-משקל בספר, ולא כולם זוכים לאותה מידה של העמקה ושל דומיננטיות בעלילה. בשלב מוקדם יחסית של הספר מתבררים הקשרים הפיזיים והרגשיים בין ארבע הדמויות, והן הולכות ונכרכות זו בזו.

לא קל לגיבורים של אליה-כהן. כולם חווים נטישה, בין שהורית ובין שזוגית, כולם מתמודדים עם חללים שנפערו בחייהם ובלבם מבלי שאיש שאל אותם. והיא פורטת את המטען הרגשי הזה במדויק וכותבת בצורה נוגעת ביותר את האנושיות המורכבת והמבולבלת שמנסה לפלס לה דרך בהווה רעוע. בין הרוסי למרוקאי, אליה-כהן מזקקת סוגיות אוניברסליות של אהבה ושל אובדן, והיא עושה זאת כמספרת סיפורים מוכשרת שמקשה על הנחת הספר מהיד.

דושינקא הולך לגינה | צילום: עדנה אברמסון

דושינקא הולך לגינה | צילום: עדנה אברמסון

כבר כתבתי על הבטחות בגב הספר, או נכון יותר לומר: המסגור העלילתי המובטח, וגם במקרה הזה אני חייבת לומר שאותו מקרה מכונן שמוזכר שם – המפגש של הדס ביום הולדתה עם שלושה גברים זרים במועדון בעיר התחתית של חיפה – נועד למשוך אולי קוראים אך בפועל מצאתי בו הרבה פחות חשיבות עלילתית או רגשית. באופן כללי, הייתי אמורה כנראה לגלות אמפתיה להדס יותר מכל בזכות הגיל, המין והישראליות, אבל אני מודה שרוב הזמן לא הצלחתי להבין אותה ואת המניעים שלה, וכדמות היא הייתה אפילו די מרגיזה ומוזרה.

היא הדמות המובילה את הספר ולה ניתן המשקל הרב ביותר, אך בכל הנוגע לה ההנמקות העלילתיות התמיהו אותי לעתים קרובות, במיוחד בחלקו האחרון של הספר. חשתי שהיו עצירות מכוונות רבות ומלאכותיות כדי להשהות את הגילויים ואת הפתרונות. שיחות נתקעו באמצע או שינו כיוון ללא הסבר גם כשהיה ברור שנאמר משהו חשוב, הדמויות נתקעו פיזית ממש במקומן במקום להתקדם, ורק רציתי לצעוק להדס "נו! דברו כבר! סתומה אחת!"

אין ברירה אלא לקרוא באישון לילה | צילום: עדנה אברמסון

אין ברירה אלא לקרוא באישון לילה | צילום: עדנה אברמסון

ועם כל זה, דמות אחת – שעוד ראוי לה ספין-אוף משלה – שבתה את לבי לחלוטין. גם החלקים העוסקים בחנה וברחמים כתובים היטב, אך כל הקטעים הקשורים בקולו של דימה הם מופת של כתיבה. רגשי הנחיתות מול אחיו התאום, הקשיים מול אביו החורג והנטישה המאיימת של אמו – כל אלה הופכים את דימה, ילד שברירי-רגשית ודובי-פיזית, לפיל חרסינה שנראה תמיד כמי שעומד להתנפץ בכל רגע לאלפי רסיסים. דימה הוא ה"דושינקא" האמיתית של הספר הזה, הנשמה שלו. הוא שובה לב והוא מטריד והוא אסון בהתהוות, ופשוט חייבים לדעת איך הסיפור שלו מתגלגל.

לא קראתי את "מכתוב", ספרה הראשון של אליה-כהן, אבל מיד כשאסיים להרגיע, להאכיל, להאזין ולשים רק עוד פרק אחד של סמי הכבאי – אחפש אותו בספרייה הרמת-גנית המבולגנת שלי. אני מחכה לזה.

8 תגובות »

הוספת תגובה

הוסף את תגובתך למטה או שלח טראקבק מאתרך. תוכל גם להרשם לעדכון על התגובות באמצעות RSS.

(RSS) פוסטים | (RSS) תגובות | תבנית: Arthemia | התאמה לעברית: We CMS | לוגו: מיכל אריאלי