ראשי » ביקורת ספרי מקור

ביקורת על 54% ספר

350927(1)התלבטתי הרבה אם להעלות את הפוסט הזה. בכל זאת, קראתי רק 54% מכשהמתים חזרו של אילן שיינפלד (כנרת זמורה ביתן 2012). האם לגיטימי לכתוב על ספר שלא השלמתי את המהלך שבו? ואם קראתי עד עמוד 345 מתוך 631 עמודים שמחזיק הספר? זה לא מעט. זהו רומאן לא קצר בפני עצמו, אם רק היה מסתיים שם. אז אולי 54% מספר עב כרס מצדיקים ביקורת יותר מאשר 54% מנובלה של 120 עמודים, למשל?

החלטתי לכתוב דווקא כי העניין הזה מאפשר לי להתייחס הפעם לנושאים מעניינים שקשורים בהבטחות שבגב הספר, בצורך בדמות גיבור המובילה את העלילה גם באפוס משפחתי רחב יריעה, באופן שבו סופר מוכר מציג קול שונה לחלוטין אך גם מעורר אי-נחת – וברגע המסוים שבו קורא נוטש ספר ומניח אותו בצד.

ואם הדבר נראה לכם אך צודק, אתם מוזמנים לקרוא רק 54% מהביקורת הזאת. אסמן לכם איפה הגבול כשתגיעו אליו.

מה שכתוב בגב הספר

"כשהמתים חזרו" (כאן אפשר לקרוא מפרקיו הראשונים) מלווה את קורותיה של משפחה אחת, שרה ושלמה, ילדיהם וההסתעפויות המשפחתיות המרובות עד בלבול, מבסרביה של שנת 1927 ועד ישראל ודרום אמריקה, דרך השואה, השתמדות, החלום הציוני ושיקום שארית הפליטה היהודית לאחר המלחמה. גב הספר מבטיח כבר בשורותיו הראשונות סיפור על משיחיות מודרנית, ומאות העמודים הראשונים אמנם נגועים במיסטיקה ובמשחקים עם סמלים שבתאיים, אך "הפנטזיה המשיחית" המיוחלת אינה מתגבשת מתוך שורות אלה, אינה מממשת את שאמור בכריכה האחורית.

יש כאלה שמדלגים מראש על גב הספר, נלחמים בספוילרים כאלה ואחרים, אבל אני נהנית מהמסגור של הסיפור לפני תחילתו ומהידיעה החלקית של הכיוון שבו הולכים. כמה עמודים לגיטימי להמתין ל"תחילת העלילה"? כמה עמודים צודק לחכות לגיבור הראשי שיפציע? עד שהגעתי אליו – הייתי מותשת לחלוטין מהקריאה. כשמאחוריי חצי הספר ורק אז מוגברת מעט האש מתחת לקדרה המובטחת – אכזבת הקריאה כבר עברה את נקודת האל-חזור ויהיה קשה לשקם מכאן והלאה את החוויה, לא משנה מה יהיו ההתפתחויות העלילתיות.

איזהו גיבור? המופיע בהתחלה

אולי החליט שיינפלד שכדי להציג את המשיח עליו לבסס את זהותו המשפחתית, הדתית, הלאומית עוד לפני שפשוט יציג אותו בפני הקורא. התוצאה היא שאף דמות "לא נדבקת" בקריאה. שלמה, אב המשפחה שמופיע בפתיחת הספר ולכן נתפס מיידית בעיני הקורא כגיבור המרכזי, אינו מצליח להפוך לקול הדומיננטי המוביל את העלילה ומספר את קורות המשפחה. כך גם כל הדמויות האחרות – אנו נזרקים מהסתעפות משפחתית אחת לאחרת וכל זה אינו מתלכד לתנועה ממשית קדימה בעלילה. זאת אומרת, הזמן עובר והתהליכים ההיסטוריים המתוארים בו מושלמים, אך לא כך המהלכים הספרותיים.

עם כל דמות חדשה צצה שוב התקווה – אולי זה המשיח? – אך היא דועכת במהירות כשמתברר ששיינפלד שועט על פניה הלאה ועסוק בדישה ללא לאות באירועים המשפחתיים השונים שאין להם יד ורגל בפנטזיה המשיחית שהבטיח. 50 עמודים, 100 עמודים, 250 עמודים – המשכתי לקרוא בתקווה שבכל זאת משהו יקרה, הרבה מעבר לסף הסבלנות הרגיל שלי בספרים, ואת זאת לפחות אפשר לזקוף לזכות הכתיבה הקולחת והיכולת של שיינפלד לספר סיפורים "קריאים".

קול המספר, קול המחבר ותחפושות

חלק מההצלחה של סופרים טובים באמת טמונה ביכולת שלהם להתחפש, להביא קולות חדשים בכל פעם ולברוא עולמות שונים לחלוטין מאלו שהכירו לנו עד כה. (54% מהביקורת תמו כאן בערך – לדורשים צדק חברתי) דוגמה מופתית להתרחקות כזאת, לטעמי, הוא "מסע אל תום האלף" של א"ב יהושע, הלוקח גם אותנו למסע בזמן, במקום ובלשון ומזכה אותנו ביצירה חד-פעמית מופלאה. גם שיינפלד, שעשה זאת טוב יותר ב"מעשה בטבעת", מבקש לקחת את הקורא לטיול בזמן אל אירופה הישנה ודרום אמריקה הסוערת, אך מאמץ לעצמו קול עגנוני מובהק שאולי תואם את אווירת השטעטל אך מעורר אי-נחת בחיקוי שבו:

שימו לב לפסקה הבאה, למשל:

"ייטי היתה לנערה. גופה התפתח ויופייה ניכר בה. עד שירח אחד לא רק יופייה ניכר בה, אלא גם דמיה. ראתה שרה שבתה מגירה את דמיה, נטלה אותה אל קרן זווית, תחבה בתחתוניה סמרטוט והלכה לבדוק מתי זמן הנשים במקווה".

["כשהמתים חזרו", אילן שיינפלד, עמ' 53]

הסגנון הזה משתנה עם הזמן, כשהעלילה מתקדמת מעבר למלחמת העולם השנייה, אך הוא הפריע לי מאוד בחלקו הראשון של הספר. נכון, צריך להפריד בין המחבר (שיינפלד) לקול המספר ברומאן, והרי המחבר יכול להתגלם באיזה קול שיבחר לעצמו ואפילו רצוי שיגוון ויחדש – אבל העובדה שהידיים ידי שיינפלד והקול קול עגנון הייתה חשופה מדי מבחינתי בקריאה והשאירה טעם "פורימי" קצת של התחפשות ושל השתדלות יתר. את הרומאן הזה, למרות המקום והזמן שבו הוא מתרחש, אפשר הרי היה לכתוב גם ללא אימוץ הסממנים הלשוניים של התקופה, והיעדר המאמץ המכוון אולי היה תורם לו דווקא. ב"מעשה בטבעת" הוא עשה זאת בצורה מעודנת ומתונה הרבה יותר – והתוצאה מוצלחת.

ימי הנטישה

בסוף עמוד 345 סגרתי את הספר והנחתי אותו על הספה לצדי. העלילה התחילה לתפוס את עמוד השדרה העיקרי שלה ולהאיר את הדמות שאמורה להוביל את המהלך המשיחי שבו, אבל בשלב הזה כבר עייפתי מדי. לא עניין אותי במיוחד מה יעלה בגורל הדמויות, לא נקשרתי לאף בן משפחה שהוצג במאות העמודים שקדמו לכן, ואכזבה אותי פשטנות העיסוק בתמה החדשה שהופיעה ברומאן – אמונה בכוחות טבע מיסטיים מול יהדות ו/או רציונליזם.

המשפטים המושמים בפי הדמויות בחלק זה הפכו דידקטיים ובנאליים למדי, ולא הוצג רעיון מקורי כלשהו או זווית רעננה בהתייחסות לכוחות הטבע ולשמאניזם, למשל, אל מול המונותאיזם המוכר לנו. אז אמנם קראתי 345 עמודים, אבל בהכרעה אם לקרוא עוד 286 עמודים רק כדי לראות איך כל זה מסתיים – בחרתי בנטישה. 286 עמודים נוספים לא היו מסבים לי הנאה.

ועוד הערה על סימני פיסוק

לאורך 631 עמודי הספר מופיע סימן תמיהה עשרות רבות של פעמים. שיינפלד משתמש בו בחופשיות רבה בדיאלוגים בין הדמויות, אך במשך כל אותם מאות עמודים לא ראה איש לנכון לתקן – לא המחבר, לא העורך ולא המגיה – ולהעמיד את סימן הקריאה לאחר סימן השאלה. סימן התמיהה בעברית נכתב ?! ולא !? כפי שמופיע פעם אחר פעם בספר, והנה כלל האקדמיה ללשון העברית לעניין זה:

סימון משפט תמיהה

זהו. עד כאן 100% ביקורת על 54% ספר, דבר שלמיטב זיכרוני עוד לא היה בשלוש שנות פעילותו של הבלוג – ואני מקווה מאוד שגם לא יצטרך לחזור על עצמו בקרוב.

9 תגובות »

  • שירי כתב:

    נשמע לי הוגן למדי לבקר 345 עמודים, זה לא מעט, וזה מובא גם כשירות לקורא.

    עניין הגהתי אחד קטן, שאני יודעת שלא כל כך מוכר, אבל מציק לי, ומכיוון שאני רואה שהנושא קרוב ללבך, אסתכן בניג'וס ואציין בכל זאת, עמך הסליחה:

    התוצאה היא שאף דמות "לא נדבקת" בקריאה
    לא נקשרתי לאף בן משפחה

    יש לומר "שום דמות" או "אף דמות אחת", כנ"ל – "שום בן משפחה" (או "לא נקשרתי לאף בן משפחה אחד")

    תודה

    [Reply]

    עדנה Reply:

    את לא מנג'סת בכלל, תודה על התגובה

    [Reply]

  • הדס כתב:

    רציתי להפסיק אחרי 54% מהביקורת, רק כדי לחוות את תחושת "חצי תאוותי בידי". אבל לא הצלחתי. את כותבת נהדר!
    וגם אני חייבת לקרוא את גב הספר לפני שאני מתחילה. לפעמים אני גם קוראת באמצע הספר ובסופו כדי לראות אם יש באמת התאמה בין הגב לסיפור עצמו (ובמקרה של מנחם פרי – אם אני מצליחה להבין למה בדיוק הוא התכוון…)

    [Reply]

  • גדי כתב:

    את כותבת על שאלה מצוינת. עד כמה צריך להתאמץ בשביל ספר ומתי אפשר לעזוב בלב שלם בלי להרגיש שהחמצנו משהו. הרבה ספרים לוחק זמן עד שנכנסים אליהם והרבה ספרים קוראים עד הסוף בלי סיבה מיוחדת.
    כבר קרה לי שעזבתי ספרים בכל העשירונים האפשריים, כולל בעמוד הראשון וכולל בעמודים בודדים לפני הסוף. עם כמות הספרים שיוצאת היום לאור זה בלתי נמנע.
    ככלל אני מעדיך ספרים קצרים. לכתוב עוד ועוד ועוד ועוד (ועוד ועוד ועוד – טוב הנקודה הובנה) זו חוכמה קטנה מאד. מישהי חכמה אמרה שלי שבדיוק על זה כתב פעם מישהו שהוא מצטער שכתב מכתב כל כך ארוך כי לא היה לו זמן. בהחלט אני מעריך סופרים שיכולים לכתוב יצירה שלמה בפחות מ-200 עמודים. לדעתי ריבוי העמודים נובע בין היתר ממחירי הספרים הגבוהים (ללא מבצעים) ותחת ההנחה שאם יש 600 עמודים אז תג המחיר של 98 שח נראה סביר (לעומת 150 עמודים).
    לגבי הכתיבה העגנונית שפשטה ופשתה בציבור הדתי – די נמאס יצא מהאזניים. הרב סבתו התחיל את זה, והוא יודע לעשות את זה טוב, כל היתר (ויש המון כאלו) – לא. מספיק עם זה.

    [Reply]

  • ירון כתב:

    חכמה את. מיד אחרי כותרת משנה מפתה את מודיעה שעברו 54 אחוזים מהתגובה ושאפשר לנטוש.
    הזדהיתי ב100 אחוז עם מה שכתבת, ובמיוחד עם איך שכתבת (לא קראתי את הספר המדובר, אבל היה מענג להשליך את הכתוב על כמה מונומנטים מודפסים שכן נסיתי לקרוא).

    [Reply]

    ירון Reply:

    התכוונתי לכתוב: '54 אחוז מהביקורת', כמובן.

    [Reply]

  • יעל כתב:

    את פשוט צודקת (ואני קראתי 100%) מהספר.

    [Reply]

  • ביקורת צודקת כתב:

    אך גם 'מסע אל תום האלף' שנזכר בביקורת הוא ספר בינוני, כמו ספרים רבים אחרים.. הספר הנדון בביקורת הוא אולי פועל יוצא של 'מותר' גם בכתיבה וגם בעריכה (כמו שהדגמת), להגיע למחוזות שלעומתם הבינוני נחשב גבוה..

    [Reply]

    עדנה Reply:

    "מסע אל תום האלף" רחוק מלהיות ספר בינוני.

    [Reply]

הוספת תגובה

הוסף את תגובתך למטה או שלח טראקבק מאתרך. תוכל גם להרשם לעדכון על התגובות באמצעות RSS.

(RSS) פוסטים | (RSS) תגובות | תבנית: Arthemia | התאמה לעברית: We CMS | לוגו: מיכל אריאלי