ראשי » ביקורת ספרי מקור

מי מוכן לחכות אלף שנים?

20 באפריל 2011 | 4 תגובות | מאת
תגים:

ספר הביכורים של מיה טבת דיין, אלף שנים לחכות (כנרת זמורה ביתן 2011) הותיר אותי עם רגשות מעורבים לקראת כתיבת הפוסט. מצד אחד, התעכבתי על לא מעט משפטים ורעיונות שהמשיכו להדהד גם כשהייתי כבר בעמוד הבא, וזה לא מעט בימים אלו. הקריאה ברומאן שואבת במהירות לחיקה החמים ולא מקשה. יותר נותנת ופחות דורשת.

הצד השני – מיד יבוא.

כנרת ונורי נקשרים זה לזה תמיד בזמן הלא מתאים. בפעם הראשונה, נורי עוד נשוי לאחרת ואב לילדים, ואינו מסוגל לשמוט את הקרקע תחת רגליהם הבוטחות, ובפעם השנייה כנרת נשואה לאמנון הנפלא ואמא לשלומציון הקטנה. נורי, המבוגר מכנרת ביותר מעשור, שב אליה אחרי שש שנות פרידה ומבקש ממנה  לבצע אותה החלטה שהוא לא יכול היה לקבל בפעם הקודמת. באופן די מעצבן, האמירות הגורפות שלו על המתנה לנצח הופכות מהר מאוד ללחץ לא מתון ובקשה להגדרת לוח זמנים. את מה שהיה נוח לו למשוך לא מעט, הוא מבקש מכנרת להכריע לכאן או לכאן בתוך זמן קצר.

הקן שבנתה לעצמה כנרת מתערבל שוב, והיא נודדת אל ביתה שבקיבוץ כדי למצוא את התשובה, את היכולת הפנימית "לבחור בין הבית והילדה שלך לגבר שלך של שבעת גלגולי חיים", כפי שנאמר בגב הספר. בקיבוץ סיפור החיים של כנרת קורם עור וגידים, והמסע הביתה הוא גם מסע בזמן אל התחנות – המעורערות לעתים – של ילדותה.

ההתלבטות של כנרת רוקדת בכל רגע לכיוון אחר, והציר המרכזי של ההתרחשות בספר הוא זה הרגשי. עיקר הכוח מושקע בסוגיית הבחירה בין התאהבות-הנצח-האנוכית מול הבחירה השפויה שאינה דורשת מאחרים לשלם עליה את המחיר. כמעט כל אחד מסוגל למצוא את מקומו בדילמה הזאת, ויש כאלה שכבר ניצבו לפתחה בחייהם האישיים, אולי בקונסטלציות אחרות.

ואחרי הסיבוב הקטן הזה, הגיע הזמן לומר מילה על הצד השני, והוא ש"אלף שנים לחכות" היה יוצא נשכר מיד עורכת נוקשה יותר. כשמופיעים זה בזה שני דימויים לאותו עניין ("אבל ברגע הבא נסדק הכול. כמו קימוט ראשון על סדינים מעומלנים שנפרשו על המיטה. או כמו דקירת ציפורן בגרביון ניילון שקוף ומדויק"), זה בדרך כלל משום שאף אחד מהשניים לא באמת עובד כמו שצריך. לו היה הראשון מדויק וחזק מספיק, לא היה צורך בשני. לא היה לו מקום בכלל. בדימויים כפולים שצועדים בזוגות אני חשה תמיד שהכותב מנסה לכפות עליי לחוש משהו, לראות משהו בדיוק מהמקום שהוא רואה אותו אבל לא מצליח לנסח היטב למרות תפקידו, והתוצאה היא ריחוק וניכור.

לא מעט שמות תואר, תיאורי ריחות וטעמים היו יכולים להישאר רחוקים מהעולם הסיפורי ועדיין להציג תמונה עשירה ומלאה. במקום להאכיל את הודו בכפית לקורא באמצעים אחרים ולהגיש לו את זאת האמיתית רק לקראת סוף הספר, אפשר היה להביא את הודו של כנרת בשלבים מוקדמים יותר, לחבר אותה באמת למקורות הרוחניים שלה ולבסס את הפן הזה בדמותה, שנותר לא משכנע (אולי רק סקפטי-הודים כמוני).

שלא ייווצר רושם מוטעה – "אלף שנים לחכות" הוא ספר מעניין שנעים לקרוא, וחיכיתי לחזור אליו. יש בו הרבה זוויות ראייה מקוריות (אם כי גם בסצנות סקס ב-2011 האישה מחבקת את "גבו החזק" ובוכה בסוף, ויחסית לארץ ישראל תמיד מלווה גשם סוחף ואפור את הדרמות הרגשיות), כישרון מצוין לבניית דרמה מילולית ויכולת לרקום משפטים אלו לאלו בקלילות.

גם את הספר הבא של מיה טבת דיין אקרא, ואני בטוחה שאם היא תרחיק נדוד מהאזור הבטוח של הרגשות והיחסים אל בריאת עולם סיפורי אלטרנטיבי, כמו שעשתה בפרקים המתארים את הקיבוץ ואת הטיול בהודו, היא תוכל להשחיז יותר את הבחירות שלה כמספרת.

4 תגובות »

  • ליטל כתב:

    אויש איזה ספר יפה. הרבה זמן לא קראתי ככה בנשימה אחת.

    [Reply]

  • אורי כתב:

    בשורה משמחת ביותר.
    נהניתי מאד לקרוא את מיה כשכתבה באתר 'רשימות', הרבה על הודו ומעט על עצמה.
    הסתלקותה מאתר הותירה לדעתי חלל, ואישית אני שמח לשמוע שהחלה את דרכה כסופרת מן המניין.

    תודה על הסקירה היפה הזו. אני את הספר אלך וארכוש.

    [Reply]

  • עריכה לשונית כתב:

    ראיתי את הספר מספר פעמים על מדף הספרים, אך התלבטתי אם לקנותו.

    [Reply]

  • נעמונת כתב:

    אלף שנים לחכות – איזה ספר! נשאבתי לתוכו וכל הסופשבוע לא הצלחתי לצאת. טלטל את עולמי. כל מה שחשבתי על יחסים אסורים השתנה, ויותר מזה… הלב התחיל שוב לפעום.
    כל הכבוד למיה טבת דיין.

    [Reply]

הוספת תגובה

הוסף את תגובתך למטה או שלח טראקבק מאתרך. תוכל גם להרשם לעדכון על התגובות באמצעות RSS.

(RSS) פוסטים | (RSS) תגובות | תבנית: Arthemia | התאמה לעברית: We CMS | לוגו: מיכל אריאלי