ראשי » ביקורת ספרי מקור, בעלי מלאכה, חדשות, כללי

נוער נוער נוער: מתנ"ך רם עד ראש1

16 בינואר 2011 | 10 תגובות | מאת
תגים: , , , , ,

הבטחתי פוסט כאורך הגלות, והנה הוא מגיע – אבל הנושא שווה את זה. סערה קטנה קמה באינטרנטספרה אחרי צאתו של תנ"ך רם, מפעל מורכב ומרשים בהיקפו של אברהם אהוביה, המביא את טקסט המקרא כשמול כל פסוק נמצא "תרגומו" ל"עברית בת ימינו". אני כותבת כאן תרגום במירכאות אף על פי שעל הכריכה אין זה מופיע כך (בהקדמה של אהוביה – דווקא כן).

באתר הספרייה החדשה יצא מנחם פרי נגד תנ"ך רם, הדיון עבר לפייסבוק ומשם נסללה הדרך לפוסט, שלקח קצת זמן להרכיבו.

על תרגום, העתקה ופירוש
עיקר הקצף של המתנגדים נובע, לדעתי, משתי נקודות עיקריות, הקשורות לפרזנטציה, נקרא לזה כך, ואולי גם ליומרה. לא שאהוביה אדם יומרני, אלא שהטקסט בעברית בת-ימינו עומד בגאון מול זה המקורי, אינו תופס לו מקום בתחתית העמוד, אינו מקטין את עצמו במיוחד (רק מעט) – ועוד קורא לעצמו "תרגום" יותר מפעם אחת, במשמע יצירה חדשה בשפה אחרת. וכל זה, אפשר להבין מדוע – מעורר חשש ואפילו כעס אצל חובבי העברית והתנ"ך.

מצד אחד, מעמיד אהוביה את מפעל תנ"ך רם בגדר "תרגום" או לחלופין "העתקה". אלה כמובן שני מושגים שונים לחלוטין זה מזה. דווקא מ"פירוש" הוא מבקש להתנער, ומפנה למפרשים האחרים המוכרים של התנ"ך. "העתקה" כלל אינה רלוונטית כאן, והיא מקטינה ממה שביקש להציג בפני הקוראים.

ותרגום? האם יש כאן עברית חדשה, "ישראלית" של גלעד צוקרמן, שצריך לתרגם אליה? האם אנחנו זקוקים למילון בקריאת התנ"ך? המילה תרגום מובאת כאמור במירכאות בהקדמה, אבל בד בבד מציג אהוביה מתרגומי התנ"ך לשפות אחרות, והמשותף להם שם הוא ש"כל המתרגמים האלה ויתרו על הצורה – על לשון המקרא – למען המסר". האם אפשר להפריד בקריאת התנ"ך בין המסר ובין הצורה? האם הערך היחידי בלימודי התנ"ך הוא המסר? ואיזה מסר זה – העלילתי-נרטיבי? הדתי? המוסרי? האם יש בכלל נרטיב ללא הניואנסים הדקים של השפה? אומר אהוביה: "עיריתי את תוכנו אל תרגומו, ולא הוספתי עליו פירושים" (ההדגשה במקור), אבל במשפט הבא הוא מסייג מיד בהבנה שגם "תרגום" או "העתקת הלשון" באה במקום פירוש.

בתגובה לטור של פרי כתב שם אהוביה: "המחשבה לתרגם את התנ"ך כולו הייתה נועזת, ולא ידעתי יהירות מעולם [...] הטקסט המקראי נשאר שלם כפי שנשמר במשך הדורות [...] כאשר למדת אותו מפי מורה – היה בינך ובין ספר התנ"ך הסבר בלשון הדיבור, כדי שתבין את לשון הטקסט המקראי [...] את לשון הביניים הזאת העליתי אני על הכתב, כדי לעזור לך – אם תרצה – ולכל מי שיבקש – ליהנות מן הטקסט המקורי [...] אני מקווה להוסיף ולקבל תודות נלהבות של מורים והורים – כמו עד עכשיו – על שהוקל להם לעבוד עם התלמידים הודות ל'תרגום' [...] יש בארץ פעילות תרבותית ענפה בכל תחום; בני אדם כותבים ספרות יפה וספרי הגות בשפע [...] ואין קוראים תנ"ך, כי אין מבינים אותו. זאת תופעה ישראלית. האדם האינטליגנטי פונה אל מקורות הרוח, ואינו פונה אל ספר הספרים [...] חשבנו לעזור לו להתקרב אל אוצרו באמצעות התרגום".

האם יהיה לעזר או בסופו של דבר תחליף? האם יהיה פתח לעושר לשון או לצמצום?

עברית קלה

בדומה ל-Basic English שפיתח צ'רלס קיי אוגדן ופרסם בספר בשנת 1930 – אנגלית בסיסית שגם התנ"ך תורגם אליה – נעשה בשנות ה-50 וה-60 בארץ ניסיון לפתח "עברית קלה" עם אוצר מילים מצומצם כדי לאפשר לאלה שאינם משכילים בעברית לקרוא בשפה. עיבדו מחדש סיפורים בעזרת אוצר של כ-1,000 מילים ששימשו עד כה באולפנים להוראת העברית.

אי אפשר לומר כלל שתנ"ך רם משתמש באוצר מילים מצומצם שכזה, כמובן, רחוק מכך. העברית היא "בת ימינו", כהגדרתו, "הלשון העברית המדוברת כיום בפי הציבור הרחב". אבל יש משהו מהשאלה העקרונית העומדת בבסיס ה"עברית הקלה" שעומד גם כאן. האם עקיפה של המילים הקשות מסייעת לבנות עושר לשוני? האם היא מסייעת במשהו מעבר להבנה כללית ביותר של המסר שבכתוב? אהוביה אינו הראשון לעשות כך. בהקדמה לכרך התורה של תנ"ך רם הוא מביא את ה"תרגום" לעברית של ספר עמוס שהוציא לאור פרופ' יוסף קלוזנר, מי שהיה נשיא ועד הלשון העברית. הוא נתלה בדבריו המובאים שם: "התנ"ך, ככל ספר עתיק, קשה הוא לקריאה רהוטה [...] ספר, שהוא זקוק לביאור, ושאי-אפשר להבינו באופן בלתי אמצעי… ספר כזה אי-אפשר שהקורא יטעם בו את נועם דבריו ואת יפי ציוריו באופן בלתי אמצעי".

זה מחזיר אותי לסוגיית הפרזנטציה. אם לא היה אומר "תרגום", אם סידור הטקסטים בעמוד היה שונה, האם גם אז התגובות היו כל כך אמוציונליות?

קהל היעד (1): מבוגרים
בואו נסיר מכשול אחד מהדרך. באשר למבוגרים, הרי הם רשאים לעשות שימוש מושכל בתנ"ך רם ולהחשיב אותו כביאור נוסף לדברים. מי שלא פתח תנ"ך מאז ימי י"ב האחרונים שלו יוכל להיעזר בו כמעין קביים לפרשיות סתומות יותר במקרא, ויהיה בכך אהוביה לתנ"ך מה שעשה שטיינזלץ לתלמוד ומה שעשה קהתי למשנה – פתח, חלון, שער, דלת. מבוגרים שייעזרו בטקסט בעברית "מודרנית" של תנ"ך רם הם כאלה שמלכתחילה טרחו לפתוח אותו, ולכן הסיכוי שיאבד להם הטקסט המקורי קטן. או שלא היה בידיהם מעולם, או שהוא חשוב להם מספיק ולכן יישאר.

הפרשיות מחולקות למקטעים עם כותרות ביניים, מה שמקל מאוד את ההתמצאות ואת הבנת רצף ההתרחשויות. מי שלא יבין את הפסוק "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן" (בראשית טז, יב), הנאמר על ישמעאל, יוכללפנות לתרגום/העתקה/פירוש המנוקד של אהוביה  הנמצא בדיוק מול זה המקורי ולהבין את הנאמר בקלות רבה: "והוא יהיה אדם חפשי כמו פרא המדבר, והוא ילחם בכל הסובבים אותו, ויקים את מחנה אהליו מול שכניו, שהם אחיו". ומה עם הביטוי הנחמד "ידו בכול ויד כל בו", שממנו גם נגזר אחר כך "ידו בכול" לאיש רב-פעלים? מה יהיה גורלו? הכול תלוי כמובן בשימוש שייעשה כאן, והנה אנחנו, שוב, מעט מתוסכלים, בשאלות ההתחלה.

במדבר, פרשת בהעלותך. דוגמה מתנ"ך רם, באדיבות המו"ל רפי מוזס

קהל היעד (2): ילדים ובני נוער

אצל ילדים ובני נוער, מן הסתם הבעיה היא בשיעורי הבית, בשאלות שיישאלו לעבודה עצמית. אם המפתח להבנה נמצא מולם בעברית קלה, מי יתאמץ להבין את מילות המקור? גם מבוגרים לא היו "עומדים" בזה, לו היו נדרשים לעשות שיעורי בית בתנ"ך. במקום שבו נמצא מתווך אחר, למשל מורה לתנ"ך העומד בכיתה, לדעתי אין מקום לשימוש של התלמידים עצמם בטקסט החדש. אבל מה יקרה בבית? האם באמת אפשר לומר שאף אחד הרי לא מכריח אותם להיעזר בטקסט החדש, וזה רק כלי עזר, אז אין בכך שום פגם? המו"ל של תנ"ך רם הרי לא בא לחנך או לדאוג לאופן שבו מכינים בני הנוער שיעורים בבית, אלא הוא מבקש לפרסם בציבור כלי שיכול להיות שימושי ומעניין למדי.
אז מי אחראי? המורה שיאסור על השימוש בתנ"ך הזה בשיעורי הבית? ההורים שאין להם מושג אם הילד מעתיק מוויקיפדיה או מכל מקום אחר?
שיחה בנושא סביב השולחן המשפחתי בשבת עם גיסה שהיא מנהלת חטיבת ביניים/תיכון ועם אמי, שהייתה מורה ומנהלת בית ספר יסודי  משך עשרות שנים, איששה כמה הנחות:
1. התלמידים שונאים את לימודי התנ"ך.
2. אם יהיה להם טקסט קל יותר, המפשט את זה המקורי, ישתמשו רק בו. אין סיכוי אחר.
3. לא צריך לחכות לתיכון כדי לשנוא את התנ"ך כמקצוע בבית הספר. אחת האחייניות שלי חוזרת הביתה מכיתה ד' עם שאלות בתנ"ך שרמתן כמעט בגרות. במקום להתקרב לסיפורים, ל"עלילה", הם נשאלים שאלות קנטרניות ומציקות. מדובר בבית ספר ממלכתי דתי, אולי בממלכתיים חילוניים המצב שונה.
לפני כארבע-עשרה שנה נבחנתי גם אני ביחידת "בקיאות", יחידה ראשונה ושנואה במיוחד מתוך חמש של בגרות בתנ"ך שכל עניינה שינון המתרחש בפרקים של הרבה מאוד ספרי מקרא נבחרים. הכנו תקצירים לעשרות פרקים, והמשימה המרכזית הייתה שינון סדר האירועים ומציאתם המהירה בזמן המבחן. הפלא ופלא, במהדורת "דעת מקרא" יש סיכום העניינים בתחילת כל פרק, בעברית נהירה וידידותית. ההחלטה הייתה פשוטה – מיד נזנחה הקריאה בפרקים האלה לטובת השימוש בסיכומים המוכנים, ומשאבי הזמן והריכוז הופנו למקומות אחרים. אני מניחה שתלמידים רבים בחרו בדיוק כמוני.
אם תשאלו, אגב, מה אני זוכרת מאותו שינון המוני, התשובה תהיה "שום דבר".
"דעת מקרא" היה המקום הראשון שאליו פנינו כדי לקרוא את רש"י שלא-בכתב-רש"י, וליהנות מביאור בעברית "רגילה". את קסוטו נאסר עלינו להביא כלל לבית הספר, החל מהיסודי, כדי שחלילה לא ניחשף לפרשנות ביקורתית-משכילית. אני זוכרת בפירוש מורה אחת נוזפת בתלמיד שהביא אותו לבית הספר ואומרת לו שאסור להשתמש בו. כששאלתי עכשיו את אבי וגיליתי שיש לו כמובן בבית עותק מצהיב, הופתעתי לרגע, בנאיביות ילדותית ממש – אצלנו בבית? קסוטו?! זה מותר?!

אבל רגע, מה אנחנו באמת יודעים על הנוער?
שבוע אחד לפני שהספרות המהבהבות מעל ראשינו התחלפו ל-2011, יצא שבועון הנוער ראש1 בגיליון מיוחד: "לראשונה בישראל! גיליון ללא נקודות שחורות!". לא נקודות בסופי משפטים, לא נקודות מתחת לסימן קריאה או סימן שאלה – אף לא נקודה אחת. בשער הוחלפו הנקודות ההכרחיות (אחרת איך יזעקו "לראשונה בישראל!") בכוכבים. תשאלו, לאיזה גן עדן של סימני פיסוק הלכו הנקודות? follow the money, כמובן: במודעה של גרנייה שכיסתה את השער האחורי של ראש1 תמצאו את כל הנקודות, לכבוד פרסום ג'ל ניקוי חדש שמעלים את הנקודות השחורות מהפנים.
אני בדרך כלל מאוד מחבבת את גרנייה ואת מוצריהם העדינים, אבל לו הייתי אמא לבן נוער שקורא את השבועון הזה, הייתי כועסת (ואולי גם מגלה סוף-סוף מי זה ג'סטין ביבר ומה הוא שר). אם אין נקודות בסופי משפט, למשל, משמע הגיליון אינו שמיש. לא קריא, לא יעיל. אולי בראש1 במילא אין יותר מדי טקסטים, רק תמונות של ג'סטין ביבר (מי?), אבל הקונספט הזה מרגיז כל כך. הרי למי אכפת מהיכולת לקרוא, מסימני פיסוק, אם אפשר לפשק רגליים לחברה מסחרית ולמכור לה תמורת אי אילו שקלים או דולרים את כל הנקודות כולן. בין אוריינות לבוריינות עובר הכסף.
אולי אני כבדה, לא משוחררת, אבל בלוג האופנה שדיווח על השטות הזאת רק מחדד את העובדה העצובה שגם אם היו סימני פיסוק בידי הילדים האלה, הם לא היו יודעים מה לעשות איתם (הכול במקור, כן?):
"נקודות שחורות?? לא עוד!!; או:ככה תלמדו להעריך נכון את עבודתה של מחלקת הבלשנות והאקדמיה לעברית…. [...] הפקת יח"צ שהייתי מגדירה ממש מטורפת – לא, אני מתכוונת גאונית! [...] בלי ניקוד מילים, בלי נקודות בסוף משפט, בלי הנקודה מתחת לסימן השאלה ולסימן הקריאה, ואף בלי הנקודה במחיר העיתון ובכלל!!!!! אני רק חושבת על המערכת וההגהה הלשונית של העיתון… הם בטח מתפוצצים שם מהשת"פ! אתם יודעים מה זה כתבה בלי סימני פיסוק????! עבירה על כל חוקי העברית האפשריים…"

רק היו חסרים פה כמה חחחח ופחחח בדיווח.

גיליון מיוחד! לא שמיש! לאספנים!

נו, לפחות כתבו "היכנסו"

וממש ברגע האחרון, ב-31 בדצמבר, אמר צבי צמרת (יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, לא ידעתם?!) בעיתון הארץ ש"יש תלמידים בכיתה י"ב שלא מבחינים בין חולם לשורוק, שלא יודעים לקרוא טקסט מנוקד, שלא לדבר על כך שלא יודעים מילים [...] הזדעזעתי למשל לגלות שמתוך 14 אלף תלמידים בחינוך הדתי שניגשו השנה לבחינות בגרות, 6,000 לא למדו בכלל ספרות עברית [...] [במגזר הממלכתי יש] עשרות בתי ספר מצוינים שמדלגים על לימודי התנ"ך, ומלמדים את המקצוע שנה כן שנה לא. את התורה שבעל-פה ביטלו לחלוטין".
הדברים של צמרת מאלפים, ואולי בעצם מעלפים, וגם מחזירים אותנו לענייננו. אז האם אנחנו באמת יודעים מה קורה בכיתה שבה מנסים ללמד תנ"ך? כמה מאיתנו היו מאז סיום התיכון באירוע כזה? האם האמונה שלנו על הדרך שבה צריך להתמודד עם לימודי התנ"ך מעוגנת במציאות, שהיא כנראה עגומה הרבה יותר ממה שנראה מבחוץ? מעוגנת בתוכניות הלימוד הקיימות לתנ"ך?
התשובה האישית שלי היא – לא. לא נכחתי בכיתת לימוד בתיכון בשתים-עשרה השנים האחרונות, מעולם לא נאלצתי ללמד בני נוער תנ"ך (או כל דבר אחר), מעולם לא הזדקקתי לאמצעים שישאירו 35 תלמידים לפחות בשקט בזמן לימוד חומר שמשעמם אותם נורא.
בעקבות הדברים של צמרת דיברו מומחים ב-ynet על הנושא, ובין השאר אמר פרופ' משה בר-אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית,  "אחת הרעות החולות כאן היא הצמצום בשעות ההוראה של מקצועות הספרות, התנ"ך והתושב"ע. ממילא, ככל שעוסקים פחות בטקסטים, כך נפגעת היכולת להבין אותם".

תנ"ך רם לבתי הספר

אין מנוס מתיווך החומר הנלמד בתנ"ך לתלמידים, וזה ברור למדי כמו שלא יצפו מהם ללמוד בעצמם מתמטיקה או אנגלית, אבל לדעתי הצורה הנוכחית שבה תנ"ך רם בנוי מתאימה למבוגרים יותר באופן שבו הם יכולים להבין את היררכיית הטקסט. למבוגרים הוא יכול להוות כלי נפלא שמנגיש את התנ"ך בצורה ראשונית, להאיר מהעניינים המפורסמים שבו והמפורסמים פחות, ואולי אפשר להגדירו כ"שער". עם התלמידים הצעירים הנושא מורכב יותר, כרגיל. המפעל של אברהם אהוביה – בעברו מורה, מחנך ומפקח – הוא פירוש, אולי שכתוב, אבל לא תרגום, וככזה הייתי מצפה שישמור על המקום הראוי לו מול המקור. בשימוש נכון בו בכיתה ובכלל, לצד הפרשנים האחרים וגם תרגום אונקלוס, גם פה הוא יכול להוות מפחית-חרדה, אם אכן קיימת כזאת, מלימודי תנ"ך דווקא. ועל מי האחריות לדאוג לשימוש נכון? לאלוהים הפתרונים.
ועד שנשמע ממנו, פניתי לרפי מוזס, המו"ל של תנ"ך רם, בכמה שאלות על מפעל התנ"ך הזה, על אחריות ועל תלמידים בבתי הספר:

ש: האם תנ"ך רם הוכנס לכיתות הלימוד בבית הספר? האם הוא משתלב בתוכניות של לימודי התנ"ך?
"בשנת 2008 פניתי להוצאת רכס, הצגתי להם את המיזם והצעתי שנוציא יחד ספרונים המיועדים לתלמידי בתי הספר ואשר יכללו, במתכונת תנ"ך רם, את כל פרקי הלימוד של תכנית הלימודים במקרא. ביוני של אותה שנה ראו אור 14 ספרוני תנ"ך רם לבתי הספר, המיועדים לתלמידי היסודי, חטיבת הביניים והחטיבה העליונה (עד כיתה י' ועד בכלל). הספרונים תאמו את תכנית הלימודים במקרא שנקבעה בעבור מערכת החינוך הממלכתית בשנת תשס"ג. לקראת שנת הלימודים תשע"א שונתה תכנית הלימודים במקרא, ואנו התאמנו לה את הספרונים. בעקבות התאמה זו מספר הספרונים הוא עתה 13.
"ערוץ נפרד לחלוטין הוא ערוץ תנ"ך רם, ותכליתו – הוצאת כל המקרא כולו בארבעה כרכים, כפי שאכן כתוב בערך. לשם כך חָבַרתי בשנת 2010 להוצאת ידיעות ספרים.
"תנ"ך רם לבתי הספר אינו ספר לימוד, אלא ספר עזר, וככזה אין הוא חייב לקבל את אישור משרד החינוך. עם זה, המפקחת הראשית על לימודי התנ"ך (דרורה הלוי) מתנגדת בחריפות למיזם שלנו. ואולם, חרף התנגדותה, מורים רבים ממליצים לתלמידיהם להיעזר בספרונים. עשרות אלפי תלמידים כבר רכשו את הספרונים ומסתייעים בהם, ואנו זוכים לקבל משובים טובים".

ש: בדבריו של אברהם אהוביה נאמר שהתנ"ך מיועד כמובן לציבור הרחב, אך גם לציבור המורים המלמדים תנ"ך. מה דעתך על האפשרות, ההגיונית מאוד, שתלמידים -בוודאי בפרטיות ביתם – יזנחו את הטקסט המקורי וייעזרו בטקסט החדש בלבד? האם אתה חש אחריות כלשהי בהיבט הזה?
"אתחיל מן הסוף: אינני חש אחריות, אבל אכפת לי מהמצב, ואשמח אם תנ"ך רם יתרום במשהו לשיפור המצב. ב'מצב' אני מתכוון למעמד הנמוך של התנ"ך, בעיקר בקרב התלמידים. הסיטואציה שתיארת אפשרית בהחלט, אבל אני מניח שרוב המשתמשים בתנ"ך רם יסתקרנו גם לקרוא את המקור, שבטור הימני, ולעיין בו ולא יסתפקו רק בטור ה'תרגום'.
"אני מניח שלפחות מקצת התלמידים העשויים לקרוא רק את טור ה'תרגום', לא היו קוראים כלום אילולא היה ה"תרגום" הזה קורם עור וגידים. בעזרת תנ"ך רם הם עשויים לפחות להכיר את סיפורי התנ"ך…
"הן אני, הן אברהם אהוביה – איננו יכולים לקבוע לאחרים מה לקרוא ואם בכלל לקרוא; מוטב לנו להציע להם אמצעים להשכיל, מאשר לחשוש מנזקם".

ש: האם אתה חש שבהעמדת שני הטקסטים זה מול זה, במקום מיקום התרגום/פרשנות בדרך אחרת, יש משום ביטול ההיררכיה בין השניים?
"כלל איני חש כך. השקענו בסוגיה זו מחשבה לא מועטה: הקפדנו לתת לטקסט המקראי גופן 'תנ"כי', גופן קורן, ואילו טקסט ה"תרגום" מובא בַּגופן העברי המסורתי פרנק-ריהל. כמו כן, גודל האות בטקסט המקראי גדול מגודל האות של ה'תרגום'. ויש הבדלי צורה נוספים: הטקסט ה"מתורגם" מפוסק (המקראי – לא), מספרי הפסוקים של הטקסט המקראי מצוינים באותיות (ואילו ב'תרגום' – במספרים).
"חשוב לי לציין: טקסט ה'תרגום' אינו בא במקום הטקסט המקראי ואינו משפיע עליו. הוא גם אינו מתיימר להתחרות בו, בעושר לשונו וביפי דימויו. העמדנו את ה'תרגום' מול המקור ('פסוק ומולו תרגומו') כדי לאפשר למעיין למצוא במהירות תשובה לשאלתו. הוא בא לצד המקור, כדי לעזור לקורא לעיין במקור ביתר קלות.
"בהקשר הזה אציין עוד שתבנית דומה לתבנית של תנ"ך רם מצאתי…  במגזר החרדי (החרדי!). בידיי חוברת לימוד של החינוך העצמאי. דרך אגב, פתיחות גדולה ביותר כלפי הפרויקט מצאתי דווקא אצל חרדים. שתיים מן העובדות שעשו במלאכת תנ"ך רם הן חרדיות. כל אחת מהן ביקשה מן הרב שלה אישור לעבוד על הפרויקט, וקיבלה אותו מיד!"

מתוך "בינת מקראות" של העדה החרדית

האם לחרדים אכפת מהעברית כערך תרבותי? אני לא בטוחה בכלל, ודי בטוחה כשזה נוגע לפלגים מצומצמים יותר בקהילה ששומרים אמונים ליידיש. כל עוד הפירוש אינו משכילי-ביקורתי, כמו קסוטו והרטום, הנושא אמור לבעור פחות בעצמותיהם. מלכתחילה לימוד התנ"ך הוא אספקט אחד בלימודי קודש נרחבים, ואין חשש שתלמיד חרדי יצא מהמסגרת הזאת – פשוט כי אין לו אפשרות להעדיף אנגלית או היסטוריה על פני תנ"ך. זה מה יש. פרק הזמן בשבוע שבו נוער חילוני נחשף לטקסטים כאלה קטן מאוד, ואם אז לא יקרה – אין תחליף. אז לנצל את הזמן כדי לדבר על התוכן ולוותר על ה"צורה", או דווקא בגלל הזמן הקצר לעבוד על הבנת הטקסט?

אין לי תשובה של כן או לא בסוף הפוסט, רק התחלתי לעבור בפתח הסוגיה המורכבת והמעניינת הזאת, ואתם מוזמנים להאיר עוד.

10 תגובות »

  • כנרת כתב:

    אני מזו-ע-זעת. בחיי. זאת תגובתי הראשונית להעלמת הנקודות השחורות, אם כי ברור לי לחלוטין ש:

    א) יש כאן סמנכ"ל שיווק או מנהל מחלקת מודעות שהבריק ובוודאי אף צ'ופר בבונוס שמן, ומבחינתו ומבחינת מעסיקיו – בצדק.

    ב) שאם הקמטים בצדי העיניים לא הסגירו אותי או ההקפדה על הגיית הה"א, הרי שהזעזוע הזה יסגיר את גילי ואת חוסר הרלוונטיות שלי.

    ג) כשלעצמם, אינני רואה רע בביאורים ובפרשנויות, והתנ"ך הזה נראה לי מבואר וקריא. השאלה הגדולה, כמו תמיד, היא השימוש שייעשה בו.

    [Reply]

    עדנה אברמסון Reply:

    גם אני הזדעזעתי. מה זה אומר על הגיל שלי? :-)
    שאלת השימוש היא החשובה, אבל אין שום דרך לדעת איך ישתמשו בו.

    [Reply]

  • נועה רענן כתב:

    שנים שאני רוצה לקרוא את התנ"ך מההתחלה עד הסוף, אולי ה"תרגום" יביא אותי לזה…

    [Reply]

  • יואב ספיר כתב:

    תלמיד חרדי – בהכללה (ישנם היוצאים מן הכלל) – כלל לא מתמקד בתנ״ך. התנ״ך הוא – שוב, בהכללה – סיפור משכילי-ציוני-לאומי. התלמיד החרדי הטיפוסי מקדיש עיתותיו לגמרא.

    חוץ מזה, פוסט מאלף.

    [Reply]

    עדנה אברמסון Reply:

    הארמית רק מוסיפה לטענתי, שהעברית כשלעצמה אינה ערך בכלל.

    [Reply]

  • זרש כתב:

    עצוב. פשוט עצוב לאן הגענו. את הזעזוע האמיתי קיבלתי כשצפיתי בירון לונדון מנסה לשווא למצוא צדיק בסדום שיודע מה פירוש הפסוק "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו" (במסגרת הסדרה המופתית שלו, "לונדון פינת בן יהודה").

    במקום להעשיר את אוצר המילים הדל של בני הנוער, בחרו יוצרי המילון לספק להם "תרגום" ל"ישראלית" (כמה שאני שונאת את השפה העילגת הזו!). כמובן שזה מצטרף לעוד רפורמות חינוכיות דומות, שמטרתן להפוך את כל הטקסטים בספרי הלימוד לברורים גם לדור שידע את ג'סטין ביבר.

    כולי תקווה שמשרד החינוך ייצא מהקיפאון שתקף אותו ויחליט שהגיע הזמן להעלות את הרף ולנסות למשוך אליו את התלמידים, במקום להוריד אותו לרמה שאליה כל אחד מהם יוכל להגיע בקלות.

    פשוט בושה.

    [Reply]

  • תמר כתב:

    אני לא בטוחה שיש בכוחו של ה"תרגום" (כלומר, השכתוב / הפירוש) לעורר בתלמידים יותר עניין מזה ש(לא) עורר בהם הטקסט עצמו. כל עוד ימשיכו להישאל שאלות קנטרניות ומציקות, לא ישתנה יחסם לשיעורי תנ"ך. נדמה לי שהבעיה מתחילה שם, ולא בדלות הלשון. כלומר, דלות הלשון היא התוצאה ולא הסיבה. אם לימודי תנ"ך וספרות והיסטוריה הם משמימים ומנותקים ולא ברור טעמם, והם נחווים כעול שרירותי ומייאש, הם ימשיכו לעבור מעל לראשי התלמידים, למרות כל אמצעי העזר. ואת הדברים האלה אני כותבת מניסיון אישי: בית הספר שלי היה חוויה משעממת עד אימה, ולא הטמעתי ממנו דבר. אבל אהבתי לקרוא, ולא התחרו על תשומת לבי מחשב וטלוויזיה ואייפון, ולא הוצפתי בפרסומות, וכך בכל זאת רכשתי לי שפה ומיומנויות קריאה. לא בזכות בית הספר ולא בזכות פירושים לתנ"ך (שלא חסרו, אצלנו קסוטו היה מקובל לגמרי).היום בית הספר נחוץ הרבה יותר, ומנותק הרבה יותר (למעט כמה בתי-ספר יוצאי דופן). מאז ימי התיכון שלי אני חולמת על מהפכה גמורה במערכת החינוך. בינתיים, זה לא קרה.

    [Reply]

  • לאה כתב:

    פוסט מרתק בהחלט.
    אני חושבת שהדברים לא יכולים להיות שחור או לבן.
    האם המטרה של התנ"ך היא להעשיר את השפה של בני הנוער? לא נראה לי. למטרה הזו הייתי תוקפת דווקא את ספרות הילדים והנוער הרדודה. הבת שלי עוברת בין שפה רדודה של סמדר שיר לבין מילים ממוצאות של הארי פוטר. היא לא תושיט ידה למדף כדי לשלוף ספרים של אריך קסטנר וז'ול וורן (יחי ילדי רב החובל גרנט). כנ"ל השבועונים שהם קוראים וראש 1 הוא רק אחד מהם (מעריב לילדים ולנוער, דיסני ועוד). כמה ילדים (חוץ מהבת שלי כמובן) מנויים על ילדי טבע הדברים, מגזין עיניים או גלילאו? שם יקבלו את השפה.
    לא מציקה לי העובדה שהעלימו את הנקודות בגיליון. אדרבה זה רק הקשה על הילדה המסכנה שרצתה לקרוא עוד על ג'סטין ביבר ואולי היא קראה לאט יותר ובעיון כדי להבין מה היא קוראת. שוב, הקריאה בעיתון הזה לעומת מגזין אחר היא לא להעשיר את העולם הלשוני של הילד. במקרה הטוב זה בא לעודד ילדים להחזיק מגזין ביד, לקרוא כמה שורות (רוב הסיכויים שהם גם כך לא קוראים יותר מספר בשבוע במקרה הטוב), אז לפחות יהנו קצת מחוויית קריאה (חנוך לנער על פי דרכו).
    ולמה אנחנו מתרעמים על החסות של הגיליון? האם אנחנו כותבים פוסטים ארוכים על שיש עשר דקות פרסומות בערוצים שאנחנו צופים כל ערב (אפילו באמצע תוכנית איכות שלא עוסקת בג'סטין ביבר)? אני הייתי חושבת שהילד המסכן שנאבק בקריאה בגיליון דווקא ישנא את המותג שנתן את החסות על שהקשה עליו את החיים והייתי זורקת כמה סימני קריאה ועוד כמה #@@$% קללות על החברה ומחרימה אותה בפייסבוק…
    החזרת אותי אחורה כל כך הרבה שנים (בכל זאת אני זקנה יותר ממך) וניצלתי את כרכי דעת מקרא שדפדפת בהם כמה שנים לאחר מכן בדיוק כמוך. אבל אני חושבת שיש להסתכל על התרחיש האפשרי האחר. אולי אילולא היתה לנו האפשרות להיעזר בסיכומים המוכנים האלה לא היינו טורחות לשבור את השיניים בטקסט המקורי (כל אחת וכמה הלימודים חשובים בעיניה…). אולי היינו מבינות לבד רק רובד אחד של העניין ומפספסות רבדים אחרים. ואני לא חושבת שלימודי התנ"ך שונים הרבה ממקצועות אחרים שנאלצנו לשנן אותן ושכחנו אותם שבוע לאחר הבחינה. אני יכולה לומר את אותו הדבר (לצערי) על מחברות היסטוריה שהיו מלאות בפרקי דברים הימים ותהרגי אותי ולא אצליח לזכור תאריך אחד של מלחמה כלשהי באירופה, ולא אצליח למנות את הגורמים למרבית המלחמות והקרבות שלמדתי עליהם. זאת כבר ביקורת על מערכת החינוך ושיטת הלימוד ולא על היחס לשפה התנכ"ית או למקצוע הספרות באופן ספציפי.
    ולסיכום – העושר הלשוני של הילדים והנוער צריך ויכול לבוא מהרבה אפיקים אחרים: השפה שבה משתמשים ההורים, השפה שבה משתמשים המורים, זמן שמשקיעים בקריאה משותפת על הילדים, הרגלים של קריאה בעיתון (לא צהובונים), משימות של כתיבה יוצרת ומתקנת ועוד. התנ"ך הוא לא מורה ללשון והבגרות בספרות היא לא הדרך לחבב על ילדים את לאה גולדברג וא.ב. יהושע.

    [Reply]

הוספת תגובה

הוסף את תגובתך למטה או שלח טראקבק מאתרך. תוכל גם להרשם לעדכון על התגובות באמצעות RSS.