ראשי » ביקורת ספרי מקור, ביקורת ספרים מתורגמים

בין נואר לממואר: ביקורות לתחילת השבוע

כנפיים שחורות למלאך שליראשון בבוקר, אין זמן וחם, אבל הספרים של זיקית כידוע נכנסים בדיוק בתפר, למשל בערב שבו הצלחתם בכל זאת לא למות על הספה בשעה 20:05. כבר במשפט הראשון בגב הספר של כנפיים שחורות למלאך שלי לאליוט צ'ייז (זיקית 2015, תרגום מאנגלית: עודד וולקשטיין) משווים אותו לספר אחר, האדון שנפל לים, שהפיל גם אותי מהרגליים לפני שנתיים (הם טוענים שהיה זה לפני שנה, מוזר). האפקט לא זהה מבחינתי, אבל עדיין מדובר בספר מצוין, כתוב היטב ובמובנים מסוימים אפילו מבדר. מספיק לימים קשים אלו, לא?

טים הוא אסיר אמריקני משוחרר, שבמקום להבעיר אש תחת סיר ה"חזרה למוטב" הוא מטפח את התוכנית המושלמת "להביא את המכה", הפשע המושלם שיהפוך אותו לעשיר לתמיד – שוד של משאית כספים משוריינת והעלמתה לנצח. הוא לא לבד בעניין, ובשלב מוקדם מצטרפת אליו וירג'יניה, זונה עייפה ויפהפייה שבעבר הייתה קשורה בלקוחות העשירים ביותר בניו יורק ומאז נמצאת בדרכים, מסיבותיה שלה. השניים מנהלים יחסי אהבה-שנאה, בין אמון מחוסר ברירה לבין חשדנות עמוקה ועוינות. כל עוד רוב הזמן האינטרסים השונים שלהם חופפים, הם נשארים יחד ומוכווני מטרה – כסף.

אין כאן שושלות פשע, מאפיה והמון הריגות מזעזעות, רק רומאן-פשע-זעיר על רקע אמריקנה של השוליים. צ'ייז כותב ללא דופי, ויוצר גיבור רהוט ואינטליגנטי עד כדי כך שלעתים נראה גדול אפילו על נסיבות חייו. הוא מאופק ומחושב היטב רוב הזמן, אבל לאט-לאט מחלחלת וירג'יניה אל עורקיו והשניים נכרכים זה בזה עד שכל התקדמות לבד בדרך הופכת בלתי אפשרית. חירות, כסף, אהבה, מוסר, אלימות – הכל כאן בלי פירוטכניקה ודרמות מטורפות, בכתיבה מדויקת ואנושית גם (ואולי במיוחד) כשהיא חוצה בצעדים קלילים את גבולות הנורמטיביות. מומלץ מאוד.

הירח אותו ירחוכמה ימים קודם לכן, כשחיפשתי גלולת ספרות קומפקטית עוד יותר, הגעתי אל הירח אותו ירח – אודיסיאה לוויטנאם מאת רות שפירא (פרדס 2015). שפירא היא מתרגמת ועיתונאית שמתארת בספר את מסעה לוויטנאם בשנת 1997, כדי לאמץ את בתה לין, רגע לפני שחלון ההזדמנויות לאימוץ ילדים מהמדינה הזאת נסגר. שפירא התאלמנה במלחמת יום הכיפורים, ואת המסע הזה היא עושה כמי שעתידה להיות אם יחידנית, עם הרבה מתחים, לבטים, התרגשות ואהבה עצומה לילדה שהיא עדיין לא מכירה.

מדובר בממואר קולח בסך הכל ומעניין רוב הזמן, אך מבחינה ספרותית אין ממש דרך לבחון אותו (וכבר כתבתי בהקשר זה על "הספרים הבלתי שפיטים" כאן וכאן). הוא אינו מתעלה לפסגות ספרותיות, אינו צולל לתהומות ומתמקד רוב הזמן בהוויה תיאורית. הקריאה זורמת ויכולות לעלות בה שאלות רבות וטובות על אימוץ מעבר לים, אל זהות ועל תרבות, על מולדת, על הורות ועל גנטיקה, אך מעבר לזה לא מצאתי היקשרות מיוחדת לקולות המובילים את הספר ובשלב כלשהו הבנתי שגם לא באמת משנה לי, כקוראת, איך כל זה ייגמר. אני בהחלט פחות מחסידות הז'אנר, אבל חושבת שגם במסגרתו אפשר לחולל פלאים אחרים.

 

הוספת תגובה

הוסף את תגובתך למטה או שלח טראקבק מאתרך. תוכל גם להרשם לעדכון על התגובות באמצעות RSS.

(RSS) פוסטים | (RSS) תגובות | תבנית: Arthemia | התאמה לעברית: We CMS | לוגו: מיכל אריאלי