ראשי » ביקורת ספרי מקור, ביקורת ספרים מתורגמים

המלחמה הקרובה, וזו הרחוקה: המלצה על שני ספרים

זה יהיה פוסט קצר, אחרת הוא ימשיך להידחות ואולי לא יהיה בכלל, וחבל עליכם, לא?

אני מחבבת רומאנים גרפיים, בעיקר כי הם לא חומר הקריאה הטבעי בשבילי, כי הם קצת זרים ומגניבים בנוף המו"לות הישראלי בכלל וכי אפשר (ובעצם, אי אפשר שלא) לסיים אותם בשעה אחת. אני לא יודעת כמה מכר ואלס עם באשיר שיצא ב"כנרת זמורה ביתן" ב-2009, אחרי ההיסטריה הקולנועית המוצדקת, אבל הדרך לחיבור עם אימת המלחמה נסללה וכמה שנים מאוחר יותר עושה זאת שוב רומאן חדש, באומץ. גם הנכס של רותו מודן אפשר סוף סוף לעסוק בנושאים רציניים בקומיקס, כך שהסוגיה הזאת פתורה מבחינתי בכל היבט ולא אתעכב עליה.

בקרב ובשביבקרב ובשבי (עם עובד 2015) הוא רומאן גרפי המתאר את זיכרונותיו של יצחק נגרקר ממלחמת יום הכיפורים, טען-קשר פשוט בחיל השריון שנפל בשבי הסורים ברמת הגולן והאמין במשך זמן רב שהוא אחראי למותם של כמה מחבריו הטובים במלחמה. אלעד שובל, בעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית, כתב את הטקסט ודותן גולדווסר, בוגר המחלקה לאנימציה בבצלאל, צייר את הקומיקס.

אין שום דבר צבעוני ברומאן הזה. הרבה אפורים, חומים, בז', ובכל זאת מפעם בו העורק החי של הסיפור, של המלחמה, ושואב אותנו פנימה גם אחרי יותר מארבעים שנה. גולדווסר מקפיד להשתמש באמצעי הבעה מדודים, מאופקים, אולי כניגוד לדברים הבלתי נתפסים שאנשים צעירים עוברים בציר ה"עלילה", אם אפשר לקרוא כך למלחמה שהיא אמיתית כל כך עבורנו. נראה כאילו גולדווסר השתמש בעיבוד תצלומים כדי ליצור את הדמויות או את הסיטואציות, ולטעמי הדבר מקהה מעט את האפיון של כל דמות ודמות, עד כי לעתים קשה להבדיל ביניהן.

אפשר בהחלט למצוא לכך הנמקות ספרותיות, כמו הכאוס הכללי בזמן מלחמה, ההזנחה הפיזית שהופכת את כולם לדבוקת חיילים עייפה וארוכת-זיפים אחת, ואולי גם מחיקת האישיות במכונה הצבאית. עליי, בכל אופן, זה הקשה יותר מאשר שירת מטרה, ובכל זאת אומר שגם כך מצליח גולדווסר לעבד אירועים שיש בהם חרדת מוות לשפה גרפית מעניינת ונגישה, שממש לא מומלץ לפספס.

לחצו להגדלה:

מתוך "בקרב ובשבי", באדיבות "עם עובד" | אלעד שובל ודותן גולדווסר

מתוך "בקרב ובשבי", באדיבות "עם עובד" | אלעד שובל ודותן גולדווסר

אותי מעניין הצעד הבא של התרפיה הגרפית הזאת. למשל, לעסוק בפוסט טראומה של נגרקר שאותה הוא סוחב כעצם חדשה בגופו כבר עשרות שנים. אם אנחנו יכולים ללמוד על הפחד המצמית ברגע האירוע, אפשר לאזור אומץ ולעסוק בהשלכות הנוראות של חודשי השבי, של הריקוד עם המוות, של הניסיונות לחזור לחיים שבקושי התחילו בגיל 18.

במערב אין כל חדשועוד לפני הספר הזה הגעתי אל התרגום החדש (והרביעי לעברית) של במערב אין כל חדש של אריק מריה רמאק (תרגום מגרמנית ואחרית דבר: גדי גולדברג, כנרת זמורה ביתן 2014). כן, יש גבול למספר התירוצים שאפשר להמציא לקלאסיקות שהספקתי להגיע אליהן רק בגילי המופלג, אבל בשורה התחתונה אי אפשר לקרוא הכל וכל הזמן. הספר, שראה אור ב-1929, מביא את סיפורם של חבורת צעירים במלחמת העולם הראשונה, כשבמרכז עומד פאול בוימר, בן 19 שנשלח מספסל הלימודים אל החזית.

אם רק אפשר היה לחלק אותו כמתנת-כניסה-לתפקיד של כל אחד מנשיאי, ראשי ממשלת ומלכי המדינות הקרובות והרחוקות לנו, ייתכן שמצבנו הכללי היה טוב יותר. אם היינו צריכים עוד משהו שיוכיח לנו את זוועות המלחמה וחוסר התוחלת הנלווה אליה מלבד יצירות מודרניות יותר כמו "בית מטבחיים 5" (חובה) ו"מלכוד 22" (חובה לא פחות), הרי שתמיד אפשר לחזור עוד צעד היסטורי לאחור ולהבין שהרבה לא השתנה, אולי מלבד הרפואה והיכולת להציל חיים בשדה הקרב. מי ישרוד את החזית? הרי זה שרירותי. מי יצליח לאחוז שוב בקצות חייו ולאחות אותם? שרירותי.

בתרגום החי והנהיר של גולדברג נשאבים הפעם למלחמה רחוקה במקום ובזמן, כשבעצם הקו האווירי המתוח בין הדברים קצר הרבה יותר מכפי שנראה לנו. אם טרם קראתם, התרגום הזה הוא שביל שכדאי לפנות אליו.

הוספת תגובה

הוסף את תגובתך למטה או שלח טראקבק מאתרך. תוכל גם להרשם לעדכון על התגובות באמצעות RSS.

(RSS) פוסטים | (RSS) תגובות | תבנית: Arthemia | התאמה לעברית: We CMS | לוגו: מיכל אריאלי