ראשי » דברים ברשת, טכנולוגיה, פוסט אורח

נשים מגייסות במימון המון: על 3 פרויקטי ספרות – גילי בר הלל סמו, רוני גלבפיש, מירי שחם ואביבית משמרי [ראיון]

חוק הספרים, חנויות ספרים פרטיות שנסגרות, ארבעה במאה, ספרים דיגיטליים, מיזם "עברית" – השנים האחרונות הן ים סוער לשוק הספרים, שעליו ממשיכות לשוט ספינות של אוהבי קריאה ויוזמות חדשות ומבורכות מבססות את עצמן כאיים בזרם. חלק מההוצאות הקטנות, כמו זיקית, מצליחות להנחיל שיטות עבודה חדשות בביצת הספרות הישראלית וחלקן נתקלות במכשולים כלכליים בלתי-עבירים. בתווך, פונים יותר ויותר יוצרים ואנשי מקצוע מהתחום ישירות אל קהל הקוראים שלהם ומבקשים מימון ובעיקר אמון. אמון בהשקעה ביצירה ומימון לדרך.

במובנים רבים מימון המון הוא כבר חדשות ישנות מבחינה טכנולוגית ותפיסתית ולא מעט פרויקטים מעניינים הגיעו לקו הגמר, כמו אתה נמצא כאן של יובל סער וגיא חג'ג' שהפך לפרויקט השני בפופולריות שלו אי פעם בהדסטארט וגם עבר סאגת דואר משונה, ויש כאלה שעדיין מתנהלים, כמו מ(ת)גייסים למען סנדיק. מתוך אלה יציג הפוסט הנוכחי ארבע נשים בשלושה פרויקטי ספרות הנמצאים בשלבים שונים של הדרך – ובעיקר יפתח צוהר אל העבודה הקשה הכרוכה בפנייה למימון המון, משלב הגיוס ועד שלב המימוש. אם גם אתם משתעשעים ברעיונות כאלה או מנסים להבין לאן הולך הכסף שהשקעתם בפרויקט – הפוסט הזה נועד לכם.

roniזאת שאחרי – רוני גלבפיש

הפרויקט: הספר "אגם הצללים"

גייסה 33,800 ש"ח מתוך 30,000 ש"ח שביקשה

"היה פער בין הציפיות למימוש", אומרת גלבפיש לרפובליקה. "הרבה יותר עבודה מכפי שציפיתי, בכל שלב של הדרך. למרות שעבדתי הרבה מאוד שנים בשלל תפקידים בתחום המו"לות, מעולם לא הכרתי אותו טוב כל כך.
"לא עלה על דעתי כמה מורכבת העבודה בשלבים הטכניים של עיצוב, הכנה לדפוס, דפוס, שינוע, הפצה. לא צפיתי גם את החרדה שאני חווה בימים אלה, מפני שלל התקלות האפשריות בדואר ישראל. זה ממש מטריד.
"החלק שהופתעתי ממנו לטובה הוא מה שקורה אחרי שהספר נשלח – השמחה אצל המשקיעים במימון המון, ותחושת השותפות שנמשכת גם עכשיו, כשהספר אצלם. זה פשוט מקסים".
גלבפיש גייסה את הכסף בשנת 2013 להוצאת הספר אגם הצללים, ספר פנטזיה שכתבה, ולאחר תהליך ארוך של כתיבה, שכתובים ועריכה שארכו כמעט שנתיים היא פרסמה אותו ובימים אלה מעבירה את העותקים המובטחים לקוראים.

-מה תייעצי למי שעומד בפני פרויקט גיוס כזה?
"יש לי שתי עצות מרכזיות: הראשונה, לערוך תחקיר מקיף. כמות ההפתעות שפרויקט כזה מזמן לך היא עצומה. שווה לנסות לדעת מראש כמה שיותר, כמה שיותר פרטים, כמה שיותר לעומק. והשנייה, להיעזר במערך תמיכה נפשי צמוד. הפרויקט מטלטל רגשית במידה שקשה להסביר למתבונן מבחוץ. כשאתם יוצאים לדרך, נדמה שלא אכפת לכם מכלום, שזה סתם ניסיון, שאתם בסדר גמור גם אם זה לא יקרה. אז נדמה לכם. בפועל, אתם עומדים לעלות על רכבת הרים רגשית, ואתם צריכים מערך תמיכה ושותפים לדרך".
____________

ugotזאת שבאמצע – גילי בר הלל סמו

הפרויקט: הספר "עוגות בחלל", במסגרת הוצאת עוץ
גייסה עד כה 31,101 מתוך 20,000 שביקשה, נותרו 7 ימים לפרויקט

בר הלל סמו, שמאחוריה ניסיון מיוחד שצברה בשנים האחרונות עם הקמת הוצאת "עוץ" שעליה התראיינה ברפובליקה (פעם אחת בתחילת יוזמה ופעם אחת בתום שנה להקמה), האמינה מראש ש"הפרויקט הזה הוא די ריאלי, אחרת לא הייתי מעלה אותו", היא אומרת, כמי שהתנסתה בעצמה בתפקוד תחת כובעים רבים – עורכת, מתרגמת וגם זו ששולחת את עותקי הספרים ומטפלת בסוגיות דואר כואבות.

"האפשרות לפנות למימון המון היתה קיימת במחשבות שלי מהרגע הראשון שהקמתי את ההוצאה. לא מימשתי אותה עד כה, מסיבות שונות. הוצאה בת קיימא לא יכולה להיות תלויה בחסדיו של מימון המון. מוכרחים להיות 'מאגרי שומן' אחרים, מוכרחה להיות איזו תוכנית. זיהיתי את ההזדמנות שלי דווקא עכשיו, כי נקלעתי למצוקה תזרימית. בדיוק היו חסרים לי 20 אלף ש"ח כדי להדפיס את הספר, שעבודה וכסף רב כבר הושקעו בו. אם לא הייתי מצליחה לגייס את הכסף הזה, פשוט הייתי צריכה לחכות. הספר היה יוצא במוקדם או במאוחר, אבל בינתיים כל ההכנסות שלי היו נצברות רק למטרה הזאת, ולא הייתי משקיעה בספרים עתידיים.

"למעשה, מה שהמימון הבטיח הוא לא צאתו של הספר הספציפי הזה, אלא המשך התפקוד הנורמלי של כל שרשרת הפעילות המו"לית – עתיד ההוצאה. לא נעים להגיד, אבל 20 אלף ש"ח זה כסף קטן בשביל הוצאת ספרים: צריך הרבה, הרבה יותר מזה. אבל קורה שנתקעים גם על סכומים כאלה. אילו כל חנויות הספרים שחייבות לי כסף היו משלמות עכשיו, היה לי יותר. אבל עד שגובים כסף מהחנויות, הנשמה יכולה לפרוח. מה שהמימון המון עשה, במובנים מסוימים, זה להקפיץ אותי קדימה בזמן. במקום לחכות שהספר יודפס, ויופץ, ויימכר, ואז שהחנויות יואילו בטובן לשלם לי – תהליך שיכול היה להימשך שנה, בלי הגזמה – אני מקבלת את הכסף ליד עוד לפני שאני צריכה לשלם על הדפוס.

"לכאורה 20 אלף ש"ח הם 20 אלף ש"ח, אבל האמת ש-20 אלף ש"ח ביוני שווים לי הרבה יותר מאשר 20 אלף ש"ח בנובמבר הבא".

-האם נראה עכשיו פרויקט גיוס מיוחד לכל ספר? האם זה יכול להיות מודל כלכלי? 
"אי אפשר לעשות פרויקט גיוס לכל ספר וספר. זה לא נכון בשום צורה. הקהל יישחק, זה ייראה רע וזה יתחיל לשעמם. הצלחתי עוד איכשהו להשתכנע שאולי אני יכולה לעשות את זה פעם שוב, אולי לקראת שבוע הספר הבא. אבל הוצאת ספרים לא יכולה להתקיים ככה, על רכבת הרים: יצליח, לא יצליח? מנקודת המבט שלי, אני לא יכולה לחכות ולהחליט שספר מסוים יקום או ייפול רק על גיוס ההמון. כאמור, את חלק מההצלחה של פרוייקט הגיוס לעוגות בחלל אני מייחסת לעובדה שהספר היה כבר כל כך קרוב להשלמה, כך שהתומכים כבר יכלו כמעט להריח את מה שעומד להיות מאוד בקרוב.
"למעשה, העבודה על הספר התחילה לפני חודשים רבים. לצופים מבחוץ אולי נדמה שספונטנית לגמרי זרקתי להם רעיון ו-הופ, זה הצליח, אבל האמת היא שהם עדים רק לסוף סופו של התהליך, להנחת הדובדבן על הקצפת, אחרי שאני גידלתי וחלבתי את הפרות… ההחלטות שאני מקבלת היום יישאו פרי רק בעוד שנה-שנתיים, לכל המוקדם. ואם היום אני מתחילה להשקיע בספר ובעוד שנה מגלה שלא יהיה רווחי להתקדם איתו לדפוס – האמת שזה טראגי. זאת סופה של ההוצאה".
-מה עוד למדת בדרך בפרויקט?
"מכל הסיפור הזה אני אקבל סכום כסף שהיה נחוץ לי, אבל קיבלתי הרבה יותר. בזכות הבמה החדשה הצלחתי להגיע אל קהלים שעד עתה לא הכירו את ההוצאה שלי, ומעכשיו הם יהיו חלק ממערך התפוצה הרגיל שלי. אבל הכי חשוב בשבילי: קיבלתי איזו זריקה מרוכזת של תמיכה, אהבה ואמון. ותאמיני לי שזה לא פחות חשוב מהכסף. הידיעה שיש אנשים שמחכים לספרים שלי, שיש אחרים שמתלהבים ממה שאני עושה, תחזיק אותי עכשיו לעוד פרק זמן די ארוך. בפרפראזה על צ'רצ'יל – צריך גם לדעת למען מה אנחנו נלחמים".
____________

אלה שמתחילות – מירי שחם ואביבית משמרי

הפרויקט: אסופת "זיכרונות ילדות מתל אביב", גיליון ראשון בסדרת "פטל – סיפורים שהיו"

גייסו עד כה 6,625 ש"ח מתוך 40,000 ש"ח שביקשו, נותרו 35 ימים לפרויקט

כמו שבר הלל סמו אמרה, קהל הקוראים מתבקש לפתוח את הכיס במקרים רבים בשלב מתקדם יותר של עבודה על היצירה. זהו גם המקרה של אביבית משמרי ומירי שחם (המפעילה גם את מועדון כרייה). "יצאנו רשמית לדרך כשהיו בידינו כמחצית מהטקסטים המיועדים לאסופה זיכרונות ילדות מתל אביב", אומרת משמרי. "השתוקקנו כבר לצאת לדרך, ובשלב הזה הייתה תחושה שיש לנו בידיים מסה קריטית של טקסטים מעולים ושאפשר להתחיל לגייס. החלטנו להיעזר במימון המון כשהבנו שהסכום הנדרש להפקה מוקפדת גדול מכפי שסברנו בהתחלה, ושמערכת התמיכות של קרנות התרבות השונות אינה מיטיבה עם יוזמות חדשות ו/או עצמאיות.

"בגלל מגבלה זו לא שקלנו כלל את האופרציה של הפצה ושינוע לחנויות. פשוט רצינו להדפיס כמות ידועה ולמכור את כולה, כדי להתפנות להפקת הגיליון הבא, לעבוד הלאה. אנחנו לא מתיימרות להיות מו"ליות וגם לא סוחרות, בסך הכול יש לנו חלום יפה שאנחנו מנסות להגשים.

"בדיעבד, הממד הבלתי אמצעי שמאפשר מימון-ההמון קסם לנו – הפנייה הישירה אל הרוכשים, כמו גם היכולת לשלוט ולפקח אישית על כל שלב ושלב בתהליך… יש הרבה יותר מאמץ והתרוצצויות, אבל אנחנו מאוד נהנות להשקיע את הזמן הזה. כך למשל, יצאנו לחפש אחר פסקול עבור הסרטון שמלווה את הקמפיין, הקשבנו לעשרות רצועות אם לא מאות, עד שנשבינו בקסמה של נעימה אחת. וכן הלאה. איפה היה יוצא לנו להפיק טריילר מושקע לספר שיוצא בהוצאה ממוסדת?
-איך הסברתן לכותבים שפניתן אליהם את הרעיון וכיצד הם הגיבו למודל שהצעתן?

"רצינו להקים כתב עת שיעסוק בפרוזה של זיכרונות אישיים (ממוארים). הכתיבה הלא בדיונית קרצה לנו, אולי כי שתינו נשים עם רגליים על הקרקע. אין כרגע היצע יותר מדי גדול של פרוזת מקור בז'אנר הזה בעברית – ארנה קזין מקדמת את הז'אנר בכל מאודה, נורית זרחי עם 'בצל גבירתנו' הנהדר, שמעון זנדבנק עם 'אבות ואחים', אולי גם דן צלקה ז"ל. בכל אופן הרגשנו שהקרקע בתחום כתיבת הממוארים אינה חרושה מדי והרשות נתונה.

"מבחינת הפנייה לכותבים, חשבנו על הטווח הארוך – ידענו שאם הגיוס הראשוני יצליח, נרצה להמשיך הלאה ולהוציא עוד אסופות/גיליונות בנושאים נוספים. הרעיון היה להתאים לכל אסופה כזו את הכותבים המתאימים ביותר עבורה. כשפנינו לכותבים בפועל, העמדנו שלושה עקרונות יסוד: הראשון, שהנושא הוא סיפורי ילדות, מה שתחם את תחום הגילאים לגיל 12 בערך. השני, שזה צריך להיות סיפור שקרה באמת. השלישי, שאנחנו מעוניינות לשלם שכר סופרים לכותבים תמורת הטקסטים, מהלך שלא כל כך מקובל במקומותינו. את הכותבים ליקטנו אחד אחד, ושטחנו בפניהם את הפורמט המוצע במכתב מסודר שהכנו מראש. רוב התגובות שקיבלנו היו נלהבות. והאמת – הטקסטים שקיבלנו הצדיקו את המאמץ. אלה פיסות חיים חשופות כתובות בפרוזה נפלאה. הכותבים הרשימו אותנו, כל אחד בקולו שלו, בכתיבה אישית מאוד אך עם אלמנטים בולטים מאוד של צורה וסגנון".

-איזו עבודת תחקיר נדרשה לפני העלאת הפרויקט לאוויר?

"אנחנו חיות בתוך הקהילה הספרותית ברשת, וערניות כלפי מיזמי גיוס אחרים ומבורכים. אביבית גם השתתפה ככותבת באסופה 'אתה נמצא כאן', שהייתה אחד הגורמים שנתנו לנו השראה ליזום. סברנו שעם ארסנל של עשרים כותבים מוכרים ואהודים רשת התמיכה שלנו גדולה פי עשרים, והנחנו שכל אחד מהם יסייע בהפצת המיזם ברשתות החברתיות ובמיילים. בפועל, למרות שהם מסייעים כמיטב יכולתם, כמובן שמרבית עבודת הקידום נופלת על כתפינו".

-האם קצב הדברים בינתיים עונה על הציפיות שלכן?

"קשה לדעת עדיין. הקהל לא רגיל לסוגה שבחרנו, וכבר נשאלנו אם אנחנו מוציאות עיתון או ספר (התשובה: זה נראה כמו ספר, אבל זה כתב עת). לתחושתנו אנחנו מתחילות ממש עכשיו להתרחב אל מעבר למעגל התומכים הראשוני ומגיעות אל המעגל השני. בימים הקרובים צפויים להתפרסם אייטמים על הפרויקט במספר כלי תקשורת, ואז, אנו מקוות, יגיעו למיזם שלנו גם קהלים רחבים יותר.

"הרצון שלנו לשלם לכותבים, לצד השאיפה להוריד ככל האפשר את מחיר האסופה לרוכש – הובילו לכך שנצטרך למכור כמעט 800 חוברות כדי לכסות את כל הוצאות ההפקה, ואנחנו אפילו לא מדברות על רווחים, כי כרגע נראה שלא יהיו כאלו. מכירה של 800 חוברות בז'אנר לא מאוד מוכר היא בהחלט יעד מאתגר. אנחנו עובדות לא מעט – אני מקלידה את תשובותיי אלה בשתיים וחמישים לפנות בוקר. אבל שלא יישמע כאילו אני מתלוננת – התהליך מרתק אותי. גם אם נתקשה להגיע ליעד הגיוס, התהליך מרתק ומאלף. אבל כמובן, אנחנו רוצות לצפות ולראות שהגיליון האחרון נמכר ושאנשים ייהנו מהפרוזה הנהדרת שאנחנו מגישות להם".

רוצים לקבל עותק? יופי! אז איך משקיעים?

הוספת תגובה

הוסף את תגובתך למטה או שלח טראקבק מאתרך. תוכל גם להרשם לעדכון על התגובות באמצעות RSS.

(RSS) פוסטים | (RSS) תגובות | תבנית: Arthemia | התאמה לעברית: We CMS | לוגו: מיכל אריאלי