ראשי » בעלי מלאכה, דברים ברשת, כללי, פוסט אורח

שאלה עוברת: פרויקט מיוחד עם 8 בלוגרים!

טה טה טאם! אני גאה ושמחה ונרגשת להציג את הפוסט המיוחד שלי בפרויקט "שאלה עוברת", שבו בפעם הראשונה משלבים שמונה בלוגרים בתחום הספרים ידיים וירטואליות ומשחקים במרחב הבלוגספירה הספרותי. בחודשיים האחרונים אספתי כמה מהכותבים המעניינים ביותר לטעמי בנושא, ויחד יצאנו לדרך מהנה: כל כותב הציג שאלה לבלוגר אחר, שהעביר בתורו הלאה שאלה נוספת – עד שנוצר מעגל מרתק של פוסטים, כולם עולים לאוויר היום בו בזמן.

אז בין מי למי תדלגו כאן היום? אירית וינברג מ"יפן מונוגטארי", גילי בר הלל סמו מ"עוד דף אחד ודי", דפנה לוי מ"המדור לאיבוד קרובים", טלי כוכבי מ"עכשיו תורי", ירין כץ מ"קורא בספרים", מרית בן ישראל מ"עיר האושר", פאר פרידמן מ"מקרה מקרופולוס" – והיי, גם אני פה.

את השאלה שלי קיבלתי מגילי בר הלל סמו שמזכה אותנו בספרים מצוינים בהוצאת עוץ החדשה שלה (ועוד תשמעו ממנה כאן בהמשך השבוע), וכך היא כתבה:

האם החיים ברשת מפריעים לחיים של קריאה או מחזקים אותם? האם קריאה באתרים, בפייסבוק וכן הלאה באה על חשבון זמן קריאת ספרים? או שרק מגבירה את החשק לקרוא? האם את מרגישה שיכולת הקריאה שלך השתנתה מאז האינטרנט?

אוי, גילי. זה כואב. יש משהו ש"החיים ברשת" לא גובה ממנו מחיר? בהרהור הראשון, שמיכת הזמן קצרה, ואיך שלא מזיזים אותה משהו צריך לבוא על חשבון משהו אחר. הזמן שאני מכלה בשיטוט עצל בחיים של אחרים – שהם תמיד נהדרים ומהנים ועשירים ורק-במקרה-עשיתי-את-כל-זה-כדי-להעלות-תמונה-וצ'ק-אין – בוודאי בא על חשבון זמן שבו הייתי יכולה להתרכז בספר, להתקדם עוד כמה עמודים בעלילה קצת יותר מורכבת מאשר הגיגים של אנשים שלא ראיתי כבר עשר שנים, או מעולם.

החיים ברשת מפריעים לקריאה במובן זה שהם מסחטת זמן. את נכנסת לשנייה לראות מה חדש ומוצאת את עצמך ממלאה טפסים לפנסיה. הרשת שואבת וממכרת בריצוד החדשותי הקבוע שלה, בצורה שמקשה על הספרים להתחרות איתה. אני רגילה לשבת כל היום מול המחשב, ומשום מה ההמשך הזה טבעי גם לשעות הפנאי (חחח, פנאי!) שלי. אולי לאנשי הספרים הדיגיטליים קל יותר לבצע את הזפזופ, אבל ממני זה דורש מעבר מודע לקריאה המחייבת ארגון פיזי מחדש של הגוף, של התודעה, של ההתכווננות הנפשית.

הרשת גם הפכה את רובנו להפרעת קשב מהלכת ונטולת ריטלין. להתרכז חצי שעה בספר בלי להרים את הטלפון שעל השידה ולשחק שלוש שעות ב-2048? אתם רציניים? כיבוי המוח הנדרש לפני השינה מתבצע פחות ופחות עם ספר ביד, ויותר עם המשך השיטוט הטיפשי והמונוטוני באותו רצף אתרים שרק מעט מאוד התחדש בהם בעשר הדקות האחרונות (חוצפה, אני אומרת לכם). לספר שכולו "מסך" אחד קשה להתחרות בהרגל של עשרה חלונות פתוחים בו זמנית ומספקים עניין רציף.

אבל מה שבאמת עולה בראשי הוא שיותר משהקריאה ברשת מפריעה לחיים של קריאה, הכתיבה ברשת מפריעה לחיים של קריאה. הכתיבה על הספרים שאני קוראת מנטרלת במובנים רבים את הרוגע שבפעולה הזאת, את האפשרות להישאב ולאבד את העולם שבחוץ. זה לא מתאפשר, כי תוך כדי קריאת הספר הפוסט שייכתב על אותו ספר ממש כבר מנסח את עצמו. הערות נרשמות, מקומות מסומנים ורעיונות מתגבשים – וזאת עבודה, לא (רק) הנאה.

מעשה הביקורת מנכיח את עצמו כבר במבט הראשון בעטיפה ובגב הספר, כך שאפשר להבין למה קל לי יותר לשרוף עוד שעה שלא תחזור בבהייה במסך מאשר להידרש לקריאה הצורכת משאבי נפש ומחשבה. זאת כבר לא ההתגנבות בשעת צהריים אל מאחורי הבניין בבסיס כדי לקרוא קצת בשמש, אלא לקרוא כשיש משא וירטואלי אך מורגש על הכתפיים.

הכתיבה ברשת מכתיבה לעתים גם את רשימת הקריאה, את הפנייה לספרים חדשים שראו אור על פני פנינים ישנות, בחירה במה שיכול יותר לעניין את הקוראים או מתאים לציון מועד מסוים בשנה והיי – אפשר לשחק במקום זה עוד שלוש שעות ב-2048!

הרשת לא אשמה, לפחות לא לבדה. אני לא קוראת כמו בעבר בעיקר בגלל נסיבות החיים, העבודה, הילדים, העייפות. אני קוראת בקצב מזדחל יותר בגלל משימות היומיום, בגלל הזמן ההולך ומתכווץ לפני הקריסה לשינה בערב.

ואם לא הייתה הרשת, לא הייתה גם הרחבת המעגל: לא היו הרפובליקה, לא היו המלצות קריאה של כותבים אחרים, לא היה קשר ישיר כמעט לסופרים, לא היה שיח בפייסבוק ובטוויטר על ספרים שאוהבים, לא הייתה חשיפה נהדרת כל כך למה שהוצאות הספרים עושות, למיזמי ספרות – והמפגש האינטימי מול הספר היה בודד הרבה יותר. גם החיים ברשת הם סוג של חיים, אחרי הכל ולמרות רגשות האשם, וכשמדובר בספרות הם בוודאי עשירים במיוחד.

ולקינוח, את השאלה שלי בפרויקט "שאלה עוברת" גלגלתי אל דפנה לוי מהבלוג "המדור לאיבוד קרובים", ואתם מוזמנים לקפץ לשם כדי לגלות מה שאלתי – ומה הייתה התשובה שלה.

2 תגובות »

  • גלעד כתב:

    איזה רעיון מגניב!

    [Reply]

  • ירין כתב:

    עכשיו התחלתי את סבב הקריאה מהפוסט שלך.

    האמת, תמיד לא הבנתי איך את מסוגלת לתחזק את הבלוג כשיש לך בנוסף לכל מטלות החיים הרגילות גם ילדים. זו באמת גבורה!

    הצלחת כנראה למצוא איזו נוסחת קסם שמאפשרת לך לשלב את הבלוג ואת הקריאה עם החיים. אני פתחתי את הבלוג שלי בקונסטלציה של תקופה מסויימת ואני מתקשה לראות איך אתחזק אותו לאורך זמן.

    ובאמת יש דואליות בכתיבת ביקורות. מצד אחד כיף להפוך את הקריאה למשהו משמעותי יותר ולומר את דעתך על דברים שונים. מצד שני, אי אפשר פשוט לקרוא ברוגע ובנחת.

    בכל מקרה, אחרי שהודיתי לך מעל כל במה אפשרית, עכשיו גם בבלוג שלך- תודה על הרעיון ועל ההוצאה לפועל של הפרוייקט הזה!

    [Reply]

הוספת תגובה

הוסף את תגובתך למטה או שלח טראקבק מאתרך. תוכל גם להרשם לעדכון על התגובות באמצעות RSS.

(RSS) פוסטים | (RSS) תגובות | תבנית: Arthemia | התאמה לעברית: We CMS | לוגו: מיכל אריאלי